חשבתי שזה המזגן, בו ניסיתי למצוא נחמה ביום החמסין הנורא
הזה.
אבל בעת שהקשבתי לשיר ישן של וויטני יוסטון - מהשירים שמעלים
לך נוסטלגיה לראש - הבנתי שכל כך קר לי.
וכשהתכתבתי עם ידיד שלי, התחלתי לקפוא.

התכתבות זו דרך נהדרת אם רוצים להסתיר.
דיברתי איתו על דרכי האושר והשמחה, כשאני בוכה דמעות כאב.

איך זה שהאהבה מוצאת את כולם ורק אני נודדת במאמץ לתור אחריה.
אך היא איננה נקרית בדרכי?
זה מדהים איך מצבים מסוימים יכולים לעורר בך רחמים על עצמך.
וכמה שזה אנוכי.
לפעמים יש הרגשה כזו, שאם אני אבכה, זה יעבור - שכאשר אני בוכה
- אני בדרכי להיפטר מהכאב. אבל זה לא!
ולעיתים יש הרגשה כזו, שאם בוכים, סתם מבזבזים זמן יקר, בו
אפשר לנסות לפתור את הבעיה. אבל זה לא.

למה האכזריות הזאת רודפת אותי. הדמעות הללו, שאני מנסה להופכן
לאויב, הופכות לחלק בלתי נפרד של החיים.

האם זה העונש על התפנקות ובררנות?
או השיגרה שמסמנת לי שזו הדרך הנכונה, והדמעות מטפטפות טיפות
נחמה שעוזרות לי להמשיך בדרכי?