[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








כשציפור-זהב קמה בבוקר, הדבר הראשון שהייתה עושה היה לברך את
האלים על שקמה. לאחר מכן הייתה הולכת לרחוץ את פניה ואת ידיה
כדי שתהיה נקייה לקראת ארוחת הבוקר. בארוחת הבוקר היו היא
והוריה מברכים על האוכל שהם עומדים לאכול.

"אנחנו מברכים על האוכל לא כדי שנקבל אוכל לאכול גם מחר," אביה
היה תמיד אומר, "אלא כדי שידעו האלים שגם אם לא נאכל מחר
ונגווע ברעב, אנחנו אסירי תודה על מה שקיבלנו." ציפור-זהב אהבה
להקשיב לקולו העמוק של אביה כשהיה מסביר על האלים. כשהמורה
קיאיינג'י היה מסביר משהו על האלים הוא היה גורם לזה להישמע
משעמם עד כדי כך שציפור-זהב הייתה צריכה להתאמץ כדי להשאיר את
עיניה פקוחות. לסיפורים של אביה ציפור-זהב הייתה יכולה להקשיב
במשך שעות על גבי שעות, עד שמצאה את עצמה עייפה ורעבה בסוף
הסיפור, מבלי לזכור כלל שהרגישה כך במהלכו.

בסיפוריו היו השמיים כמו נפרשים אל מול עיניה המשתאות של
ציפור-זהב. לאחר הלימודים, אחרי שעזרה לאימה בעבודות הבית
ולאחר שאביה חזר מהשדות, הייתה המשפחה מתיישבת לארוחת-הערב.
ציפור-זהב הייתה בולעת במהרה את האורז המבושל, את האווז ואת
העלים הירוקים החמוצים, ואז הייתה מניחה את ידיה על ברכיה
ומחכה בגב זקוף. היא תמיד התחילה לנוע בחוסר-סבלנות לפני שאביה
סיים לאכול, וכשלחייו, הדומות לקליפת-עץ ישנה שהאפירה עם
השנים, היו מתקמטות בחיוך המיוחד שרק ציפור-זהב הבינה, הייתה
קופצת ממקומה ומפנה במהירות את כלי האוכל שלו מהשולחן. כשהייתה
חוזרת למקומה מולו השולחן היה כבר מקופל בפינת החדר. אביה היה
תמיד מסתכל עליה ראשית, מחכה שעיניו שהיו פעם ירוקות, אך כבר
דהו עם השנים ושוליהן האדימו כדם, יתמקדו על פניה הצעירות. אז
היה מכחכח בגרונו, וקולו העמוק היה מהדהד ברחבי החדר הקטן
שבשעות הערב היה רק של שניהם.

בתחילה היה מספר את סיפורו של נער זה שקרה לו מקרה מוזר, או על
אישה זקנה זו שגילתה אוצר של פנינים חבוי מתחת לביתה. אך בשלב
מסוים בסיפור היה תמיד קורה לציפור-זהב דבר קסום: היא הייתה
שוכחת את עצמה, שוכחת את אביה, שוכחת את הבית מסביבה, ונשמתה
הייתה מפליגה מחוץ לגופה, ועולה דרך גג הבית ומעל לעננים. היא
הייתה מברכת את הציפורים לשלום בעוברן ועדיין עולה ועולה
למעלה, וכשהייתה מסתכלת למטה, היו השמיים והעולם כולם מתחתיה,
לראות בהם את מה שרצתה, ואת סיפוריו של אביה. היא הייתה רואה
מעבר לשדות-האורז, השבילים המתפתלים ביניהם כמו סימני הגיר
שבהם כתב המורה קיאיינג'י, ועל השבילים הייתה רואה את האנשים,
חבילות כבדות על גביהם, הולכים בדרכם למקום זה או אחר.

וכשהרוח הייתה חזקה מספיק כדי לנפנף בעוז בשרווליה,
ושבילי-הגיר הפכו לקטנים ומפותלים כמו סימוני-האותיות שהייתה
משננת מדי יום ביומו, אז הייתה רואה ציפור-זהב את האלים. האלים
תמיד נכנסו לסיפור בשלב זה או אחר. וכשהיו האלים בסביבה,
ציפור-זהב הרגישה בטוחה. היא ראתה לקול סיפוריו של אביה את שר
הגשם ושמעה את צחוקו הרועם, וראתה את שרת האביב, והריחה את
פרחי הדובדבן שהייתה תמיד מפזרת על העצים שמלמטה. ופעם אף ראתה
את שר השמש, אבל בוהקו המסנוור לא הרשה לה להבחין באף פרט לפני
שהייתה חייבת להסתכל לכיוון אחר. היא הייתה בטוחה שלפני שהפנתה
את מבטה שר השמש חייך אליה. הצחוק, והריח, והחיוך שמילא אותה
עד אפס מקום, גרמו לה כולם לחוש מיוחדת באמת, כמו שאביה תמיד
אמר בסוף סיפוריו, שפתותיו מתעקלות בחיוך כמו שורשי עץ זקן
לפני שהלכה להתרחץ ולישון.



ובאותו יום הרגישה ציפור-זהב רגילה במיוחד. השמיים היו
סגריריים כשקמה בבוקר, והיא הודתה לאלים על בריאותה ועל העננים
שבשמיים. כשרחצה את ידיה המים היו שמנוניים והסבון שרט את
אצבעותיה. אמא ואבא הביטו בה לאחר שהניחה את ידיה על ברכיה
ואמרה את תודותיה.

"ציפור-זהב," אמרה אמא, "האם הודית לאלים על המזון המונח על
שולחנך?"
ציפור-זהב הנהנה, מסיטה את שערה מפניה, והביטה באמא במבט
מבולבל.
"ציפור-זהב, עלינו להיות תמיד אסירי תודה כשאנו מודים לאלים על
המזון המשאיר אותנו בחיים, ולא מרירים וחמוצים," הוסיפה אמא.
"אסירי תודה על הטובה שעשו עמנו האלים עד עתה," הסכים אבא.
ציפור-זהב הנהנה בחיפזון והסתכלה על קערת המרק המונחת לפניה.
היא הרימה אותה והחלה לגמוע במהירות, לפני שיוכלו אמא ואבא
להבחין בארשת הפנים החמוצה שלה.

היום עבר באיטיות משוועת. משסיים מר קיאיינג'י לצייר את שורת
האותיות הכריח כל ילד וילד בכיתה להקריא אותן בקול רם,
וציפור-זהב טעתה בשני מקומות וזכתה לעמוד במשך חצי שעה תמימה
בצד הכיתה. את הזמן היא העבירה בדמיינה נמלים ההולכות על שבילי
הגיר הזעירים, חבילות כבדות על גביהן.

לאחר מכן חזרה הביתה ועזרה לאמא בעבודות הבית. היא מזגה מים
מהחבית הגדולה לסיר הגדול ולסיר הקטן, ואחר מכן קצצה גבעולים
ארוכים וחתכה גזר אחד לרצועות. כשהרשתה לה אמא לצאת החוצה
ולשחק, הלכה במקום זאת ציפור-זהב לנסות לסיים את ציפור המקלעת
שלה שנחה לצד פתח הכניסה. אבא חיבר גבעולים קשים של במבוק דק
ועשה את המסגרת, וציפור-זהב התחילה לקלוע קש בין המסגרות כמו
שאמא לימדה אותה. ציפור המקלעת גדולה יותר מציפור אמיתית, אבל
קטנה יותר מאווז, ולציפור-זהב נשאר רק הראש. אולי, חשבה, אם
אעבוד עד ארוחת-הערב, אוכל לסיים את העבודה עד מחר.

כשאמא קראה לה לשבת לשולחן עוד לא סיימה ציפור-זהב לקלוע אפילו
את הצוואר. באחת נזכרה ציפור-זהב בנזיפה של אמא מהבוקר, נזכרה
במר קיאיינג'י שאמר לה לעמוד בצד הכיתה עד שתלמד לזכור את
האותיות בעל-פה, נזכרה בעננים שכיסו את השמש. כשהניחה את
הציפור במקומה ובאה לשולחן הייתה שקטה ועצובה. היא החלה לאכול
לאיטה, זוכרת לגמוע את המרק רק לאחר שסיימה את הדג המגולגל
בעלים.

ציפור-זהב הרימה את מבטה מהקערה הריקה והסתכלה על אבא, מחייך
את חיוכו האיטי והחם. היא הרימה את כליה ואת אלה של אבא ופסעה
לאיטה לחדר הקטן. שם הניחה אותם, ונשארה לעמוד מספר שניות,
נושמת את אוויר הלילה. כשחזרה היה השולחן כבר מקופל בפינה,
ואבא כחכח עמוקות בגרונו. אך לפני שהתחיל בסיפור, חייך אבא
חיוך רחב, הושיט את ידו קדימה, ונגע בלחייה הרכה. ציפור-זהב
הרגישה חום מוכר הנכנס לתוך גופה, מתחיל מלחיה שבה נגע אבא
ומתפשט כמו מים בתוך אדמה צמאה עד שהגיע לכל פינה בגופה. כל
תלאותיה נמסו במגע היד ההיא, וציפור-זהב חייכה לראשונה באותו
היום. אז החל אבא לספר.





הסיפור היה על ילדה קטנה. הוא החל, ככל סיפור, בתיאור חייה של
הילדה הקטנה, על איך קמה בכל בוקר וברכה את האלים על נשמת אפה.
הסיפור סיפר על יומה של הילדה, ועל איך, לאחר שאכלה עם הוריה
ממזון שהעניקו להם האלים, הלכה הילדה ללמוד עם חבריה. כשסיפר
אבא על הילדה שחזרה הביתה ועזרה לאימה להכין את ארוחת-הערב,
הרגישה ציפור-זהב כאילו היא נוסקת ויוצאת מגופה, כאילו יצאה
מביתה והתרחקה ממילותיו של אבא. אוויר הלילה הקריר פיזר את
שערה, וציפור-זהב הרגישה את עצמה עולה לשמיים. עדיין מתוכה,
המשיך הסיפור על איך הייתה הילדה תמיד עוזרת לאימה בלי
להתלונן, ועל איך הייתה אוכלת במהרה את מזונה בארוחת-הערב
ומחכה לסיפור של אביה. הסיפור המשיך ותיאר את האהבה הגדולה
שרחשה הילדה לסיפוריו של אביה, ועל איך הייתה הילדה מרגישה
תמיד כאילו הייתה עוזבת את גופה כשסיפר לה את סיפוריו. אז נדמה
לציפור-זהב שראתה רוח משונה המתלווה אליה, כאילו הסתכלה על
הילדה המרחפת באוויר מתחתיה. ציפור-זהב צחקה בהנאה, כי מעולם
לא ראתה דבר כזה, ועוד המשיך הסיפור לספר על איך ראתה הילדה
מתחתיה את השבילים הופכים לסימני-גיר על לוח, ואת סימני הגיר
הופכים לסלסולים ועיקולים של אותיות שהיה עליה לזכור.

נדמה היה לציפור-זהב שראתה תנועה מאחוריה. כשהפנתה את מבטה,
בטוחה שעמדה לצפות שוב באחד האלים משתעשע או משתטה בשמיים
המלכותיים, ראתה רק את שמי הלילה פרושים לפניה. וכשהסתכלה למטה
שוב, נעלמה רוחה של הילדה מהסיפור, אך הסיפור המשיך. הקול סיפר
על ילד בודד שאיבד את דרכו מצפון לכפר בו גרה הילדה, ונרמס
מתחת לפרסותיו של פרש. הוא סיפר על נערה שואבת מים שנלקחה
ונאנסה מתחת לעץ צעיר, שם נתלתה על ידי אנסיה לאחר מכן. הוא
סיפר על זקן הגר לבדו, שביתו נפרץ וגרונו נחתך בידיהם של
פולשים בעלי כובעי פלדה וחניתות ארוכות. הוא סיפר על זעקה שקמה
בכפר, וציפור-זהב הביטה למטה וראתה אנשים היוצאים מבתיהם,
גברים חמושים בקלשונות ונשים האוחזות בתינוקות בידיהן. הגברים
פנו לעבר הפולשים, בסיפור כמו גם לעיני ציפור-זהב, ונרמסו מתחת
לפרסותיהם. הנשים ברחו מפניהם, ונלקחו על מנת לשעשע את הרוצחים
והבוזזים. ציפור-זהב הביטה בבתים שנפרצו, בתינוקות צורחים
שהושלכו לאדמה ונטבחו, בפולשים שקשרו את הנשים החיות לעצים
ואנסו אותן לפי התור, וכל אותה העת המשיך הסיפור לגולל את
מאורעות הלילה הנורא.

ולבסוף חזרה ציפור-זהב לביתה של הילדה. הסיפור, בקול גרוני
נמוך ושקט, המשיך לספר על אימה של הילדה שעקרה עשבים מחוץ
לביתה בעת שחנית פילחה את גבה. ביתה של הילדה נראה מוכר
לציפור-זהב לפני שנכנסה אליו, אך תשומת ליבה הוסחה מייד כשלתוך
הבית נכנסו שני בוזזים. כשראתה ציפור-זהב את היושבים בבית הקטן
כל שיכלה לחשוב עליו הוא שהכירה את שניהם ממקום שבו חיה פעם,
לפני זמן רב, אך לא יכלה לומר מתי. הסיפור סיפר על אחד
מהפולשים שאחז בילדה ונעץ פגיון בבטנה, בעוד השני דוקר את אביה
בחזהו. ובאותו הרגע הקול השתתק, והסיפור נגמר.

ציפור-זהב הביטה מלמעלה על הבוזזים העוזבים את הבית. בדממה
שהשתררה היא נחתה על הקרקע, רגליה נחות שוב על הרצפה היציבה.
לפניה ראתה את אביה של הילדה הזוחל לעברה, ומביט בעיניה
הפעורות, המביטות לתקרה. הוא שלח את ידו, ובנשימתו האחרונה
הניח את אצבעותיו על שפתותיה האדומות כדם של הילדה, מלטף אותן.
לפני שנשמט ראשו, חשבה ציפור-זהב שראתה חיוך חם ואוהב על פניו,
כמו שורשים של עץ זקן המתעקלים בתוך האדמה.

ציפור קלועה וחסרת-ראש על מסגרת ענפים דקים נחה לצד דלת
הכניסה. ציפור-זהב הרימה אותה וערסלה אותה בחיקה, ואז נסקה
חזרה לשמיים, להצטרף לאלים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אבא אומר שאני
דיסלקט, אני
אומר שלא.

אמא אומרת שיש
לי פוטנציאל לא
מנוצל, אני אומר
שלא.

אחותי אומרת
שאני כושי, אז
מה? אני שואל.

"סתם" היא
זורקת, "לך
לעזאזל."


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/4/03 2:04
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
קוואזי סטטיק

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה