משהו נשבר בתוכי,
זה לא שאני לא רוצה לחיות, פשוט כבר אין בשביל מה
החיים מסתובבים סביבי ואני נשארת במקום מסתכלת על ההזדמנויות
חולפות עלי ואני נותנת להם לעבור.. ההרגשה נוראית.
כי בשביל מה להתאמץ לעמוד שאפשר להכנע לסחרור וליפול על הרצפה
אבל מי יעזור לי לקום? הסיכון שאני אשכב שם לנצח מפתה מידי..
הכל מתחיל להסתובב מהר יותר והרגליים מתחילות ממש לכאוב.
אני כבר נכנעת לנפילה..
את הנפילה אני לא מרגישה, כאילו כבר התרגלתי אליה
אבל הנחיתה על הרצפה כואבת, מאוד כואבת, וכשעיניים נעצמות אני
רואה אותו
הוא ממש מעלי, הוא נשכב עלי.. וזה נעים וכואב באותה מידה, אני
רואה את עצמי דרך העיניים המבריקות שלו
לאט לאט הוא נכנס לתוכי, הנשימות שלו זה הקול היחיד שאני שומעת
והגוף שלו זה הדבר היחיד שאני מרגישה..
פתאום הוא קם ומשאיר אותי לשכב מצומררת,
קפואה בתוך הרגע שנקפא בתוך הראש שלי,
והכאב נעצר, לא נפסק, נעצר.
וגם אני נעצרת ונותנת להכל להמשיך להסתובב.
הנחיתה על הרצפה נהיית פחות כואבת עם הזמן והתחושה שלו נשכב
מעלי התחילה להיות הרגל שעושה לי טוב.
הדמות מתחילה להטשטש..
רק את החיוך שלו אני רואה בבהירות
ושפתיים שלוחשות.. פה אני שלך לתמיד