הלילה היה כל כך שחור באותו היום, היום בו הופיעו הדלתות במרכז
המסחרי .
החדר הקטן התמלא בעשן מתוק בלילה ההוא,הלילה בו הופיע ג'ים
מוריסון הגדול בכבודו ובעצמו במרכז המסחרי שלנו.
התמונות כאילו נעצרו לי מאותו הלילה,פריים אחרי פריים הן
עוברות בראשי ואני רק צריך לחבר אותן אחת לאחת.
הרגשתי את הטירוף אוכל אותי באותו לילה שחור.באיזה שלב איבדתי
שליטה.עליתי לבמה,כולי מריח מתוק ומר וחריף וצרחתי עליו,עמדתי
רועד כולי מול ג'ים מוריסון,הגדול מכולם,בהופעה היחידה אי פעם
שנתנו הדלתות בארץ,דווקא במרכז המסחרי שלנו,וצרחתי עליו.
הכל היה במין הילוך איטי.באותו רגע שמעתי בראשי אלפי
קולות,כאילו כל שדרי הספורט בעולם מתערבבים במוחי ומתארים את
צעדיי לקהל הצופים,המאזינים,הקוראים ,כולם.
אני מחזיק את ראשי ומנסה למנוע מהם מלשגע אותי,אבל הם מתגברים
וצועקים ומתרגשים ,ואני? אני נופל ומתפתל על הבמה ובוכה. מול
כל החברים,המשפחה,מולה.
"אתה לא אוהב אותי יותר",הטיחה בי לפני כן בחדר הכל כך מתוק,
האביך מעשן. רציתי להגיד לה שזה לא נכון,שאני כל כך אוהב
אותה,שהיא המלאך שלי,שבלעדיה אני אבוד.אבל,אבל הפה לא נפתח
לי.ניסיתי בכח, עם הידיים אבל לא.לא נפתח.
ועכשיו היא בוכה ואני לא מצליח להגיע אליה,ידי ורגליי מסרבות
לנוע ופי מסרב להיפתח.אני נותר ישוב על הספה ומבטי מופנה לעברה
.אני מנסה להביט לעברה ולהראות לה חום ואהבה,אך הקור גובר
עליהם ותופס מקומו בעיניי.
"אתה פתטי",צרחה,"חסר תקנה" ופתאום אין קול.שקט מסביב ,פיה נע
במהירות אך קול אינו יוצא ממנו.
היא התקרבה לעברי,הניפה ידה וסטרה לי.ראשי הופנה הצידה אך חזר
בטבעיות למקומו,חסר כל כאב.היא ניגשה לדלת ויצאה,אך חזרה לאחר
זמן מה.היה איתה בחור גבוה,ממני לפחות,היא פנתה אלי ואמרה
משהו,
אך בראשי צרמו באותה עת אלפי שירים ולא יכולתי להתרכז.היא
נישקה אותו,חייכה ויצאה החוצה והוא אחריה.כל מה שרציתי באותו
הרגע היה לצרוח מהשירים,מהחרשות,האילמות,ממנה.לאט לאט הרגשתי
את הקול יוצא,את הצרחה מהדהדת,את היד נוחתת על השולחן בכבדות
ואת הרגל רוקעת על הרצפה.
בערב הלכתי להופעה ,ראיתי אותם,ופתאום הייתי על הבמה, ופתאום
צרחתי, ופתאום נפלתי על הבמה.
גשם התחיל לרדת בלילה ההוא במרכז המסחרי.מנזרק המשיך לפרוט
על הקלידים כשג'ים מוריסון התיישב לידי, חיבק אותי והתחיל
לבכות, ביחד איתי.