האבטיח הצבאי יישר את מכנסיו החדשים, אשר קיבל מידיה החסונות
של פקידת האפסנאות במוצב השכן . מבט עיניו אף לא התאמץ להסתיר
את חוסן גבורתו, עוצמת אימתנותו ושאר פקה פקה . הוא יוצא
למשימה חשובה וקשה, אשר תקבע את עתיד עמו אשר אהב פעם, והיום
שכח זאת כליל לאחר שהתמסר בכל כולו להגנת העם, המולדת, האדמה,
האנשים הפשוטים ושאר צעצועים מידיהם של הרעים, הבאים עלינו
לכלותינו .
במבט לאחרו, ככל שניסה להיזכר וכמיטב שהצליח בזאת, לא תמיד נהג
כך . הוא לא השכיל לשים את האצבע על הנקודה בה השתנו חייו, אבל
היתה קיימת כזו, אשר הפכה אותו לגולם של המערכת, יציר כלאיים
אשר ממלא פקודות, אשר מזיל ריר על כל סמל נוסף המאשר את היותו
נותן פקודות ובעל סטטוס מפוקפק בקרב גוף מפוקפק בפני עצמו .
כולם מעין הסתכלו עליו במבט מפוכך של "אני לא רוצה להיות כזה",
המשיכו בדרכם, הלאה, למעט אחת, בעלת הגוף השופע חוסרים רבים .
קראן לה דגניה והיתה לה ארשת אופי שלך חוסר יופי . במהלך דבריה
נראו השכם והערב פרצופי הנוכחים המחפשים האחד את השני בתמיהה
על כמה אדם יכול להיות אידיוט . היא לא ידעה זאת, האמינה
בכסילותה שכולם מתרוממים מעוצמת מחשבתה, אשר לטענתה הפליאה
לטפס אף מעבר לגבהיי עוצמת חשיבתו של האבטיח הצבאי, עליו
דיסקסנו להלן .
למען האמת, איש לא ידע את חשיבותה בכח פרט לה, אשר היתה מרצה
לעוברים ושבים יום אחר יום אחר יום את חשיבות הכח ומדוע יש
להשתמש בו, יום אחר יום אחר יום . מדי פעם בפעם הגיג חדש היה
בה אל ראשה, אך היא טרם הצליחה להשכיל ולפרט את רישומיה על
הכתב .
ניתן לתאר את הרומן הארוך ביניהם בכמה מילים, אך אעדיף להתעלם
ולהמשיך הלאה, אל עבר יצורים אחרים, אשר פיארו בנוכחותם העדינה
את האגו של דגניה .

היה זה יום סגריר, אף אחד לא הסתכל על משחקה של הקבוצה כי משום
מה, לכולם היו דברי טעם אחרים בראשם . הם ישבו על כסאות
הפלסטיק האדומים בו בזמן שעל שפתותיה של דגניה עלו הגיגי פלצות
כאלו ואחרים . אף אחד טרם הצליח להעפיל אל עבר פסגות חשיבתה
המונוטונית, אך רבים הצליחו לצחקק עליה מאחור, פן תבין ותיפגע
.
כולם חשו באוויר אווירת שינוי כלשהי, אך המשיכו להתייחס לחייהם
כאל שגרה תפלה בה כל אחד עושה את עבודתו ומנקה את כליו, ורק
כמה פראיירים מחטאים את כליהם של כל השאר . אף אחד לא חש צורך
מיוחד להאזין לקריאותיו של שוורץ, אותו עלם חמודות אשר העדיף
להתעלם מעצמו רק שאף אחד אחר לא יתעלם ממנו . הצהרותין על
כיליון וחוסר חשיבות נראו חסרות כל טעם, תפלות מה, לאור
ההתגלויות החדשות אשר צצו כהתפרצויות זעם בשמי הארץ, ואיש לא
השכיל לרשמם בפרוטוקול חשוב זה או אחר, ובאמת אין אף אחד שיקרא
אותם, כך שבעצם, אם פלוני כלשהו יתאמץ למצוא מה בעצם קרה פה
בימים האחרונים, לא ימצא הנ"ל דבר, כיוון שרק מה שנרשם קובע,
רק מה שנכתב משפיע, רק אם תועדת מספיק טוב בדפי ההיסטריה מישהו
יחשוב עליך . בכל אופן, גם בעת שאני מעיין בדפי ההיסטוריה
הגיזרתית, איני יכול לשחזר את השינוי, אם אכן היה כזה, אך אין
ספק ששינוי כלשהו היה .
ניתן היה לחזות זאת בבירור, על סמך עובדות ותחושות חריפות, אבל
אולי עדיף שלא ייכתב דבר וחצי דבר על חזיונות, פן ייפגעו גופים
כלשהם אי שם ופה .

היתה זו חבצלת ששינתה את התמונה . יום אחד היא פשוט קמה וביקשה
מאמא שלה לקבור את הנשק החדש שלה באדמה והכריזה שבעולם הקטן
שלה, המלחמה נגמרה . לא שהיא לא אהבה את הצעצוע, היא אפילו די
נמשכה אליו מבחינה מינית במידה מסוימת, היא פשוט החליטה שזו לא
כוס התה שלה יותר, וחדלה מלקיים דברים אשר לטענתה נראים בעיניה
כמטופשים ואף מיותרים .
לא כולם הרצינו מחשבותיהם כלפיה, רובם ראו זאת כעוד סערה בכוס
תה הצמחים אותו הרבתה לשתות, אפילו שוורץ, בהצהרותיו הרבות,
כלל לא התייחס אליה כאל דבר מורכב ומלא משמעות, אלא תמיד ראה
אותה בתור קוריוז הממלמל דברים בחושך . האבטיח הצבאי שב והזכיר
לה שאנחנו במלחמה וחשיבות הניצחון גדולה בעשרות מונים מחשיבות
הפרט הבודד במאמציו להגיע לשפיות נפשית, אפילו והיא זמנית
ביותר . את התסכול הרב, שבנה לעצמו בתים והתנחלויות חדשות בתוך
תודעתה של חבצלת, לא ניתן היה לראות על פני השטח, רק במבט
מעמיק באמצעות מפות מרחב וגבולות, סימון שבילים ומפות שולחן,
אפשר היה להבחין בסדק הגדול אשר יום יבוא, (והנה הוא כבר כאן)
יום יבוא והאדמה תקרוס תחתיה של חבצלת, ולא יהיה אף אחד שיתאמץ
להציל אותה . תחושת חוסר ההבנה של הסביבה, כאילו כל אחד עסוק
בענייניו והשיתוף, ההבנה לכאורה והאכפתיות הן רק למראית עין .
כמו שזה הסתדר לה אל מול העיניים, לכל אחד בעולם יש את הדאגות
הקטנות המובילות אותו לבצע דברים מסוימים . לרוב הם לא כוללות
את הזולת . הכל מתבסס סביב זה . היא נפגעה פעמים רבות מדי
ומנגנוני ההגנה שלה היו נוטפי שמן . לכן כל פעם שפגשה אדם אשר
אינו נכלל בהכללה הגסה הזו, לא ידעה איך להתמודד עם המצב החדש
. היא נלחצה לפינת החדר, נאלצת להתמודד עם אדם שאינו נכלל
בתפיסת העולם שלה, עד שלבסוף העיפה אותו מחייה בעזרת הרס עצמי
ובין אישי . חבל, מכיוון שאנשים כאלה לא פוגשים כל יום, לכן
בפעם הבאה, אם וכאשר תהיה כזו, אני מקווה בשבילה שתנהג אחרת,
למענה ולמען האיש הטוב שיבוא, שלא ייפגע גם הוא .
היא נהגה להסתובב רבות בחברת טיפוסים מפוקפקים, כדוגמת ציקי
וקיקי, אשר היו אחראים על כך שאף אחד, בייחוד אם יש בפיו דבר
מה מבצעי, לא יישאר בלי אפרכסת קשבת . הם נהגו לקרוא לעצמם
בשמות חיבה, אך אף אחד פרט להם לא היטה אוזן קשבת על מנת
להקשיב להם ולמצבם הנפשי באמת, כולם רק נהגו לקרוא להם ציקי
וקיקי, ולהתפקע מגחוכי זימה כל פעם שמעשה קונדס זה או אחר
הצליח כנגדם, אם זכרוני אינו מטעני, כמו שהוא עושה רבות
לאחרונה, האחרון שבהם היה השמעת קולות שירותים אי אילו ואחרים
באוזניהם . גיחי גיחי צחוק של פסיכי, כנאמר על ידי ציקי .
בכל מקום אחר היו תופסים אנשים כלהלן מקומות שוליים ומשניים
בחיי החברה, אולם במקומם הנוכחי אין איש אשר אינו מרגיש, חש
ומתנהג כאילו הם מרכז המסה של המקום, על מנת להרוג . ביושבי
בעמדתי, בעוד אני שומר על אלה מפני סופות חול ומפגעים כאלו
ואחרים, דברים עולים ויורדים, נזכרים ונשכחים, אני שותה עוד
כוס של תה וזכרונות, הו, אשרי האיש שיש לו זיכרונות כי את שלי
מזמן כבר מעביר כל הזמן במנות מבוקרות אל הכתב, ממני אליו,
מהפה ליד .
זיכרונות, כמו גם געגועים, באים אלי גלים גלים . מתערבבים האחד
בשני, זה סוחף לכאן וזה לשם, עד אשר הם מתנפצים על פני שובר
הגלים, שזה המטאפורה הכי טובה שיש לי על מציאות חדשה בפניה אני
צריך להתמודד .
היש אדם הזוכר הכל, או שתמיד נדאג להחסיר את הפרטים הקטנים,
האינטימיים בהם הובכנו קשות, הושפלנו ואחר כך גורדנו מעפר חזרה
לעמוד על אדמתינו ודעותינו . טעמה המריר של השיכחה, טעם
שטועמים מדי פעם, שב ומתקיף, מזכיר לך את אשר שכחת, כריחות הבל
הפה של דגניה אשר לא היטיבה לצחצח שיניה לאחר אכילת הנקניק
הקנוי, אותו היתה בולסת בעירוב עם מוצרי חלב כלשהם, בכדי
ששומרי המסורת ייראו אותה כאדם חושב ומעמיק, אינטילגנטואל .

"האם אתה חש מאוים ? בבואך למגדלים אי אילו ואחרים, בהליכתך,
צעידתך, נשימתך כל אימת שהם באופק" ? שאל אפי את הנוכח היחד
מלבדו בחדר, שוורץ . "אתה לא מרגיש לפעמים כאילו אתה חתיכת חרא
שיוצאת להם מהתחת, מריח מסריח בלי שום שליטה על איפה ואיך אתה
הולך לנחות . ס'תכל  בעצמך, גם לך יש לפעמים את הרגעים האלה
שאתה רועד מפחד, כאילו מה, מה הם כבר יכולים לעשות לך, א ו ל י
 די כבר עם הרעד הזה בידיים"! שוורץ שמע את הדברים, בעודו
מהרהר לעצמו איך לעזאזל הוא מגשים את הפנטזיה המינית הנוכחית
שלו . הוא הצליח לפנות בעצלתיים כמה מגירות בארון מחשבתו לטובת
שאלותיו של אפי, שהיה לדעתו בחור די סימפטי אם כי לחוץ מדי
לטעמו . "שמע, בן אדם, כל שיש לי להגיד לך באופן הכי סימפטי
שיכול להיות הוא שתירגע קצת, גבר . תחשוב על המסכנים האלה שמתו
בשואה, היה להם יותר טוב אתה חושב" ? למעשה שוורץ היה שקוע
באופן עמוק למדי בפנטזיות המיניות השוכנות קבע בראשו, לכן לא
נתן לאפי תשובה מקיפה יותר בנידון, כזו הכוללת הסברים מעמיקים
ומנומקים על מה המקום כן תורם לו ואיך יותר סבבה לחיות את
החיים .
אפי נותר מיואש . זיפי הזקן הדוקרים שביצבצו על לחייו, כמו
אלפי זריחות בנגטיב, שכן עורו הצח כשמש וזיפיו השחורים כפיח
היו כה כה בולטים, עד כדי כך שטרח לגלח אותם פעמיים ביום . הוא
חשב שהאבטיח הצבאי יתאהב בו תוך ימים מספר בשל התמדתו
ונחישותו, ועד כדי כך היה שקוע בכך שלא שם לב לזיפים העבותים
המתנוססים בגאווה מבעד לעורו הירקרק של האבטיח, זיפים אשר
הסירו מעליהם זה מכבר את החשש השגרתי מפני התער הנוראה, אימתו
של כל זיף וזיף .
הוא היה מהאנשים האלה שידעת בבירור שיש בהם משהו מעבר, משהו
נוסף, אך כל זה נבלע בין ענני חוסר הודאות, הבלבול וחוסר
הביטחון העצמי שהיה מוקף בהם . אושר בשבילו היה, לדוגמא, מצב
בו לא היה צריך להניח ריבועי נייר טואלט אחדים על האסלה לפני
שהוא מבצע את השלב הסופי בתהליך המטאבוליזם, ועוד לשלם על זה
שקל . (הוא אהב לחרבן בבית .) ההרגשה שהוא נאלץ לשלם, ולו מטבע
כסוף אחד ומסכן, על דבר כל כך טבעי ובנאלי, לא נתנה לא מנוח גם
ימים מספר לאחר מכן . ברגעים בהם נתקף נוסטלגיה ונזכר בכל
הדברים אשר גרמו לו פעם אושר ושמחה, בתקופה לפני שהיה שוקע
במרות שחורות כל שני וחמישי, הוא מתמלא גל חיוכים מלנכוליים .
כולם, זאת אומרת כל הנורמאליים, רואים אותו כבלתי נורמאלי
בעליל . למה ? אף אחד לא יכול לתת לזה הסבר הגיוני ומדויק . אך
למרות זאת, עדיין יש בו, לטענת הבריות קמצוץ של שפיות . אני
אישית מעולם לא הרגשתי זאת, אך אם בענין הבריות עסקינן, מי אני
שאתערב .
(איש אחר) הוא ירד במחלף על מאה ועשר, חותך כלמיני מכוניות של
ערבושים שהקפיטליזם השאיר מאחור . המזגן פעל, הסטריאו התעצם
משנייה לשנייה וגוף המתכת האימתני חתך בין הנתיבים תוך כדי
התעלמות מופגנת משאר העם הפשוט, אנשים שקונים את לחמם בזנות
ומוציאים הון תועפות בשוק . בין עזריאלי לתאומים הוא נזכר
בילדותו הרחוקה, כשעוד בכלל לא חלם על וולבו ושלושה פלאפונים,
כשהיה נעלם כך סתם ליום או יומיים, נוסע לעיר הגדולה בשני
אוטובוסים, מלחיץ את כולם רק בשביל להסתכל על חנויות הראווה,
הבניינים, האוטובוסים הכפולים, כשהסתכל על נערות ברחוב לא
במבטי רכושנות תאווי בצע אלא כדבר מסתורי ונשגב, כאשר עוד היה
סקרן לדעת מה יש להם שם מתחת לשמלות המיני הפרחוניות . הוא
נזכר בימים בהם היה חופשי, אבל כביכול כבול .
הוא רוצה להיפטר מהצו הזה . הוא מפשפש בזכרונותיו על אמא ואבא,
על השכונה, על כל מה שיכול להוביל אותו למקום אחר מאשר המקום
אליו מוביל אותו הצו הנורא במעטפה החומה . הוא לא ייתן למציאות
האפורה להשתלט על החיים הנוצצים שלו . הוא יותר מדי מאושר
בשביל לרדת עד לדרגת המעמד הסוציו אקונומי הנמוך איתו הוא עתיד
לבלות 28 יום .
(עוד איש אחר) גרשון אמזלג נודע מאז ומעולם כאחד מהוגי הדעות
הראשיים של תל אביב . הוא זה היושב בבתי הקפה ומחליט לאן תנשוב
הרוח, האם לשוחח על הבעיות הפלשתיניות והקשרם הפוסט גלובאלי
לתרבותינו כיום, או שמא להיקלע לדיון כוזב על חוויותיו המדומות
של הנער המתבגר בסרטו האחרון של אלתדבר הקינדר בולוני .
הוא לעולם לא חש צורך לגעת באנשים עליהם הוא מדבר, תמיד רק
דיבר עליהם תוך כדי שתיית כוס אספרסו קצר (1 סוכר), שילוב רגל
על רגל ומבטים אל עבר רגליהן החשופות של הפריחות היושבות
בשולחנות ליד, הוא אהב לקרוא לזה יורד לעם . הוא זוכר במעומעם
את הפעם האחרונה שצלח את נהר האיילון לכיוון מזרח או שבאמת עבר
את גשר הירקון צפונה . גם שוק הפשפשים כבר נראה לו ממש רחוק .
היו כאלה בעבר שהתלוננו עליו שהוא בעצם חי בתוך בועה קטנטנה אך
הוא נהג להשיב שייסתמו את הפה ושככה צריך איש אשכולות משכיל
ואלגנטי שכמותו לנהוג . פעם שמעו אותו מתלונן על השם התנ"כי
שלו, שהוריו נתנו לו עוד במעברה, אשר לטענתו לא מתקשר לשם
המשפחה, ושאם ייכנס חלילה לשכונת התקווה יביאו לו מכות, לטענתו
אך ורק בגלל השם .
לאחרונה הוא חוזר ואומר כאילו תם עידן, משהו נגמר וכל היהודים
יתעופפו מעל דפי הארץ בהקדם . הוא מכנס פעמיים בשבוע חוג לדיון
במצב ובחינה מחודשת של ההיסטוריה . כאשר הכתבת מהעיתון המקומי
שאלה אותו לאחר הרצאתו על מדוע ולמה הוא הפסיק את תמיכתו
בציוניסטים הוא השיב מיד : "המנדט היהודי על הארץ תם . ניתן
היה לחזות זאת עפ"י תחושת בטן, די במבט מעמיק אחד בכדי לראות
את הזלזול בו אתם, היהודים הציונים מתייחסים לארצכם, זה פשוט
ביזיון . יותר מדי זמן פשעתם באדמתכם, הפכתם אותה לזונה
ביהירות לא מודעת . כעת היא נוקמת בכם, האדמה חכמה מכל אדם,
היא פשוט תחליף בעלים . ההשפלה לא לרוחו של אף אחד, בטח שלא
לרוחה . היא תשתמש בכל האמצעים העומדים לרשותה על מנת להניס את
המפשעים בה והמחוללים לה עוול . כל משעול, שביל, הר ודרך יראו
את חרון אפה על המבזים את כבודה . הם יילחמו בכובש היהודי
מכיוון שלא מגיע להם יחס שכזה, היהודים ירקו לבאר ממנה הם שתו,
הם השתינו עליה בקשת . תמיד ישבתי וטענתי שיש לקום ולעשות
משהו, בכל מאמריי לעיתון וועד השכונה והמוסף של הארץ שבתי
והסברתי את החשיבות של דבריי, אך אף אחד לא שם פס" .

(עוד איש אחר, ממש לא קשור לקודם) בכל הכתבים, המאמרים ושיחות
הסלון, תמיד נזכר כמפגר של המשפחה . מאז שזכר את עצמו זכה רק
ללעג ובוז מכל סובביו . לא שלא הבין למה, אחרי ככלות הכל, באמת
היה בו משהו מפגר, הוא לא הכחיש, אי אפשר היה להכחיש עם הפרצוף
המעוות שעושה הבעות מוזרות, הטיקים, הצחקוקים, החשיבה, או יותר
נכון חוסר החשיבה, הם שגרמו לעולם ולו להבין, שהוא מפגר ברמה
זו או אחרת .
חרף הצהרותיהם הנאורות הנוגעות לו ולחשיבותו למרקם החברתי
העדין של משפחתם, הוא די התבייש בהיותו מפגר . אחרי הכל, זה די
פאדיחה כשדוד עם זקן מתעקש להחזיק לך את היד בכביש, כשאתה בן
28 . נסו אתם לאכול פלאפל כשאבא מנגב לכם עם הרוק שלו את
הפרצוף שלכם בכל פעם ששפריץ עמבה עסיסי ניתז בחוזקה על הסנטר,
אל זיפי הזקן העבותים שאמא מונעת את גילוחם באמצעות הטלת וטו,
זכות השמורה לה עוד מהימים שהמשפחה בילתה בתחנת הרכבת של
הרצליה, ימים מספר ברציף שבע וימים מספר ברציף שתיים . לא ברור
מהיכן קיבלה זכות זו אבל חשיבות פרט זה קטנה ושולים לעומת
חשיבותם של עובדות אחרות, המשתנות עם הזמן .
את האוטו החדש שלו קנה לאחר שהקודם נפל לבור . לא בור גדול, אם
כי מלא בביוב של שכונת כרם התימנים . לא ברור איך הצליח להכניס
את הפיאט דוקאטו שלו, אוטו שגודל הקאבינה שלו כגודל הסלון שהיה
למשפחה בצריף במעברה, אך לאחר מספר נסיונות הוא עשה זאת .
הביטוח לא הסכים לשלם לו מכיוון שטען שמדובר בתאונת שרשרת, אז
הוא שדד שלושה בנקים ושתי זקנות וקנה אוטוביאנקי צהובה, מודל
86 . הוא תמיד אהב את שנות השמונים, העדיף את תקליטי הויניל על
המינידיסק, את אריק איינשטיין על כל אחד אחר, לכן קנה
אוטוביאנקי וחלא אלפא רומיאו כפי שהמליץ לו השכן, אשר כל שנותר
לספר עליו מלבד שיש לו כיפה ושני ילדים, הוא שהוא היה שמן .
מאוד שמן . עד כדי כך שאם רצית לעלות איתו במעלית האדומה, היה
עליך להתקמט קימוט מוזר, על מנת שלא ימחץ אותך כשם שמחץ את
עשרות נשותיו, תוך כדי הסקת מסקנות תיאולוגיות על הדת היהודית
וחשיבותה בעת מודרנית שכזו .