את, אני והמלחמה הבאה . שנינו ביחד וכל אחד לחוד . אוהב אותך
עד היום בו אמוץ, סביר להניח בשיבה טובה, יושב בצילו של עץ או
חוסה בצילו של כרם . (סתאאאם, נראה לך שאני באמת מוכן למחויבות
רגשית כזו...איזה תמימה, ונראה לך שאני באמת אוהב אותך ? נראה
לך שאת שווה את זה ? מי את, יא פוסטמה ? רק תדעי שעושה לי מה
זה טוב ככה לקלל אותך, כאילו לשנוא אבל לא באמת לאהוב...)
סיימתי את מטלותי להיום, כעת אוכל להתפנות לעיסוקיי...ומה יהיה
מחר...הייתי רוצה להקדיש שיר או לפחות דבר חוכמה כלשהו לכל
אותם האנשים אשר לעולם לא ישמעו אותו, הייתי רוצה להוכיח
לכולם, את כולם, הייתי רוצה באמת . הייתי רוצה להפסיק להקשיב
לסמיתס אבל זה ממכר כל כך, המיזרבליזם, אומללות כה טהורה,
איבוד האמון במין האנושי ובכלל, תהיות..קול מרגש, מוכר הרבה
ומביא כסף הביתה .

ככה זה מתחיל, בתי הקטנה, בחור צעיר, עלם חמודות, בא היישר
ממנצ'סטר הקרירה, ייכנס כהרף עין לחייך, ינטוש בפתאומיות,
שלכת, נשות יחסי הציבור של המלכה כלל לא יבינו במה מדובר, זמן
רב יעבור עד שינסו להכניס אותך בשנית בדרך הישר, והרי את שוכנת
לך מסביב למזרקה, בפאטיו, לא אומרת לא ! עצור אלו הם חיי והם
חשובים לי כל כך, נותנת לעצמך להיסחף להיצלל אל תוך תוככי
נפשך, רק עוד רגע קט, מנצ'סטר בירת הדיכאון, האומללות והמוזיקה
המחברת ביניהם, רגע קט, סטאפן, ג'וני, עוד לא קצתי בחיים
סופית, ככלות הכל , חיוכה המלבב לעת ערב עדיין שובה את ליבי,
אך עדיין אאזין לכם באוזניים נוגות, עדיין אתרגש, טרם התבגרתי,
עוד לא לקיתי דיי . שום דבר ספציפי, וולגארי במיוחד, דבר אשר
ייתן מענה לכל אותן תשוקות חבויות נסתרות, קאבום ! בואו כולם
(כולן) ראו קבל עם ועדה את המענה המושלם אשר אני נותן לכל
בעיותיכן, ראו והצטרפו אלי ואל גופי הבודד, מתבודד שלא ממש
מרצון . השילו מצפוניכן מעליכן, נשות כנען ולכו אחרי גבריכן,
כמו שרוצות, כמו שצריך, פור קרייסט סיין .