ישבתי לי לבד בחדר שומע מוזיקה כהרגלי, ואז התחיל "בוא" -
בביצוע הענק של עברי לידר
"בוא נפזר את מסך הערפל
בוא נעמוד באור ולא בצל
עד מתי נמשיך לברוח
אל משחקים של כוח
מותר לך לבכות לפעמים
כשמשהו נשבר בך בפנים"

בין דמעה לדמעה הבנתי שהגיע הזמן לתקן את מה ששבור שם בפנים כל
כך הרבה זמן.
הגברתי את השיר עד ששמעו אותו בכל הבית, הלכתי לסלון, בידיעה
מוחלטת שזה הרגע הגורלי בחיים שלי.

"אבא, אמא - אני הומו" אמרתי בלי לחשוב פעמיים. במשך שניה
שנראתה כמו נצח היה שם שקט, אולי הם היו בהלם, אולי לא ידעו מה
לומר, אבל אצלי היתה תחושת הקלה. תקופה חדשה נפתחת בחיים שלי,
תקופה של שמחה מחוץ לארון.

ואז הם התעשתו. אבא האדים ויצא מהר מהסלון - רק לא לראות אותי,
ואמא - היא התחילה להסביר לי למה זה לא נכון וזה סתם נדמה לי,
אחרי שאני הסברתי לה (שוב ושוב ושוב ושוב) שזו לא תקופה שזה
אני, גם היא יצאה משם . מיותר לציין שאותו לילה היה לילה לבן
אצלי, לא הצלחתי לעצום עין, למה לא חשבתי פעמים?
למה הם לא יכלו לקבל אותי כמו שאני?

בימים שאחרי זה, כל שיחה שלי עם אחד מהורי, היתה בנסיון לשכנע
אותי שאני טועה, לשכנע אותי שאני לא כזה, וכשנואשו מזה הם עברו
להסברים על כך שזה אומר שאני סוטה, שאני הייתי נקודת אור
שהחשיכה.

חשבתי שזה רק עניין של זמן עד שהם יקבלו, עד שהם יבינו.
חשבתי שאני אוכל לחיות איתם בשלום.
חשבתי שאני אוכל להחיות את הפנטזיה שלי של חיים אוטופיים.
חשבתי...
חשבתי רק פעם אחת לא פעמיים...

יושב לי בחדר שומע מוזיקה כהרגלי
"...ורק עכשיו אני מבין
יש דברים שלא אומרים..." (זמן, עברי לידר)

אילו רק הבנתי קודם...