סגול. הכל סגול. זה הדבר הראשון שרואים בשניה הראשונה אחרי
שעוזבים סופית את עולים החיים ומצטרפים רשמית לעולים המתים.
חדר סגול אינסופי, בלי חלונות, בלי דלתות, בלי ריצפה, בלי
תקרה- רק סגול.

טוביה ריינר עמד כמהופנט אל מול הסגול, מנסה להבין איך רק לפני
שתי שניות הוא שכב מדמם על הריצפה כשכדור אקדח בחזהו ועכשיו
הוא בוהה ב...הוא אפילו לא ידע במה הוא בוהה, הוא רק ידע שזה
סגול.
רק לפני עשר דקות הוא נכנס לבנק כדי להפקיד סכום נכבד של כסף
ועכשיו הוא עומד או שוכב באמצע שום מקום. רק לפני שש דקות הוא
ניסה להיות גיבור היום ולתקוף את האיש שניסה לשדוד את הבנק
מאחורה. רק לפני ארבע דקות וארבעים ותשע שניות הכדור מהאקדח של
השודד פגע בו. הוא נפל על הריצפה, דם היה בכל מקום. בכל מקום
אדום, אדום, אדום, סגול, סגול, סגול.
הוא הסתכל על החזה שלו ולא ראה אף סימן למה שארע.
הוא בהה קדימה ולפתע הסגול נפתחת כמו דלתות אוטומטיות בכניסה
לסופרמרקט ולתוך החלל צעד איש. החלל הסגול שוב נסגר.
"איפה אני?" שאל טוביה בתמימות, למרות שבתוך תוכו הוא ידע את
התשובה.
"אתה באמת לא יודע?" שאל האיש והתקרב. מקרוב האיש נראה מאד
מוכר לטוביה, אבל הוא לא הצליח להזכר מאיפה.
"אני מת, נכון?" שאל טוביה בפליאה.
"בדיוק, אבל למה אתה כל כך המום? " שאל האיש.
"פשוט לא תיארתי לעצמי שגן עדן יראה ככה." אמר טוביה.
"זה בגלל שאתה לא בגן עדן",  השיב האיש.
"אני בגיהנום?"  שאל טוביה בגימגום, והרגיש שהוא מזיע למרות
שלא הזיע.
"אה...לא, אל תדאג. לא התכוונתי להלחיץ אותך" אמר האיש.
טוביה נשם לרווחה והול לו עד מאד. "זה רק חדר הכניסה לגן עדן"
הוסיף האיש.
"רגע, הגעתי לגן עדן?" שאל טוביה עדיין בנסיון לעכל את כל
הדברים שהתרחשו בדקות האחרונות.
"כן. כל אחד כמעט מגיע לגן עדן. יש רק שני דברים שגורמים לכך
שתגיע לגיהנום, אבל אני מקדים את המאוחר. אני אפרט אחר כך
והכל יהיה מובן. אני יודע שאתה טיפה מבולבל, אבל זה בסדר, הכל
יסתדר, אני מבטיח לך שהכל יסתדר". הרגיע האיש את טוביה בשטף
מילים.
הסגול שוב פעם נפתח, והאיש קרא לטוביה לבוא אחריו, טוביה הלך
אחרי האיש ונכנס עימו לתוך אינסוף חדש וצהוב.

"רגע, אתה רוצה להגיד לי שזה גן עדן ?" שאל טוביה בנימה של
אכזבה.
"לא, זאת רק המעלית" אמר האיש בדיוק ברגע שהצהוב נסגר והסגטל
נעלם.
"תגיד, אני לא מכיר אותך מאיזשהו מקום?" שאל טוביה
"לא!" השיב האיש בתוקפנות. טוביה נסוג כשראה שעלה על נקודה
רגישה.
"לא הצגתי את עצמי כראוי. שמי מנחם, ואתה? ספר לי מעט על עצמך,
זאת נסיעה ארוכה עד גן עדן."
"אני טוביה ריינר. מה עוד אתה רוצה שאני אגיד?"
"תספר על עצמך, מה השארת מאחור? למה תתגעגע? על מה אתה מתחרט?
דברים כאלה. אני למשל השארתי מאחורי אישה ושבעה ילדים."
"שבעה ילדים?!" קרא טוביה.
"כן, שבעה. אתה מבין, בגלל שדביל אחד שחמד את הכסף שלי התנפל
עלי מאחור והיכה אותי עם מוט ברזל, השארתי אחרי שבע נפשות
יתומות. אבל עזוב את זה. אני לא מעוניין לדבר על שטויות כאלו.
מה שהיה אצלי בטח לא מעניין אותך עכשיו בגלל שהכל חדש לך. נו
ספר לי עליך."
טוביה חשב מעט והשיב "אין לי הרבה מה לספר, שודד בנק ירה בי,
ובגלל זה אני כאן. לא השארתי אף אחד מאחורי ואני לא חושב
שמישהו בכלל ישים לב לחסרוני, אבל גם אני לא רוצה לדבר על
עצמי. ספר לי על גן עדן, איך זה שם? מה עושים שם?"
"טוב, אני רואה שהסקרנות הורגת אותך" אמר מנחם וצחקק
מה"שנינות" שלו "טוב, אז רצית לדעת על גן עדן? זה לא מה
שחשבת."
"ומאיפה בדיוק אתה יודע מה אני חושב?" שאל טוביה, נעלב טיפה
מהטון המתנשא של מנחם.
"אתה חושב מה שכולם חושבים, מה שאני חשבתי כשהגעתי לכאן" ענה
מנחם.  
"וזה?" שאל שוב טוביה.
"אתה חושב שגן עדן זה מקום לבן עם עננים ומלאכים עם כנפיים
וחישוק צהוב מעל הראש" ענה שוב מנחם.
"זה באמת מה שחשבתי. רגע, זה לא ככה?" שאל באכזבה טוביה.
"לא, בכלל לא. לגמרי לא. זה שונה לגמרי, אתה מבין, הטלוויזיה
גורמת לכולם לראות בדמיונם את גן עדן ככה . זה די מצחיק, כי
הטלוויזיה בעצם יוצרת את הדמיון במקרה הזה, ככה שזה לא ממש
דמיון. ככה זה תמיד בסרטים ובסדרות. ואחרי שאתם צופים במלאכים
ובעננים ובלבן ובחישוק הצהוב, אנחנו צריכים להתמודד עם ההטעיה
הזאת, שנגרמת כתוצאה של חוסר מקוריות והשראה של דמיון גן עדן
אצל האנשים מהטלוויזיה והקולנוע! זה יכול להיות מאד מתסכל!"
ענה מנחם בנשימה אחת.
שקט השתרר בצהוב. "אז איך גן עדן נראה באמת?" תהה טוביה בקול.
מנחם פצח את פיו ועמד ועמד לספר לו, אבל אז נשמע מין גלינג
והמעלית הצהובה והאינסופית נפתחה.

"הגענו" הכריז מנחם ויצא מהמעלית כשטוביה אחריו. הוא נעמד
והסתכל.  הוא ראה מולו ספרייה ענקית, עצומה! הוא לא ראה כזאת
בחיים. מדפי הספרים השתרעו לגובה של גורדי שחקים. מילארדי  על
מיליארדי ספרים היו שם. הוא לא יכל בכלל לראות את הסוף של
הספריה.
בין המדפים היו גם שולחנות וסביב כל שולחן ישבו אנשים שקראו
ספרים או כתבו משהו.
"תן לי לנחש, זה חדר ההמתנה" ניחש טוביה.
מנחם לקח אוויר והגיב. "לא, זה אכן גן עדן."
"זה גן עדן?!" התאכזב קשות טוביה.
"כן, זה גן עדן" חזר מנחם.
"רגע, אתה מנסה להגיד לי שגן עדן זה בעצם ספריה?" אמר באכזבה
גדולה טוביה.
"אבל למה אתה מאוכזב?" שאל מנחם.
"אני לא יודע, פשוט אם כבר משהו צריך להיות ספריה ענקית שאנשים
מבלים בה את הנצח שלהם, אז תארתי לעצמי שזה יהיה הגיהנום" אמר
טוביה עדיין באכזבה.
"תראה, אני יודע שזה לא נראה ממש מעניין עכשיו, אבל כשאני אספר
לך מה עושים כאן, ואחרי שתתנסה בעצמך, אתה תשנה את דעתך
לגמרי." התגונן טוביה בשם גן עדן והמשיך. "תראה את כל האנשים
כאן. תסתכל על הפנים שלהם, אתה רואה אחד עם פרצוף עצוב?"
טוביה הסתכל על הפרצופים של האנשים וראה באמת שכולם מחייכים
חיוך גדול מפה לפה או שקועים בכתיבה וקריאה.
"אם זה גן עדן, אז איפה אוכלים, מתקלחים, ישנים?" פתח טוביה
בחקירה צולבת.
"לא עושים אף אחד מהדברים שציינת" השיב מנחם. "יודע מה? אני לא
אמשוך אותך עוד הרבה זמן, הנה אני אספר לך עכשיו כל מה שאתה
צריך לגעת, אז תקשיב טוב. מוכן?"
"מוכן"
"טוב, כפי שבודאי כבר ראית, גן עדן זה ספריה אינסופית. מה שאתה
לא יודע, שלא תמצא כאן הארי פוטר או המלט או ספרי לימוד. תמצא
כאן רק...איך אני אגדיר את זה? ביוגרפיות. תראה, מה שאנחנו
עושים זה כותבים, אנחנו כותבים את החיים של החיים.  כל ספר
מתאר כאן את החיים של מישהו אחר.
הכל נכתב מראש. בגלל זה אמרתי לך שמעטים מאד מגיעים לגיהנום.
על דברים כמו רצח, אונס ושטויות כאלה לא מגיעים לגיהנום, כי זו
לא אשמת האיש שביצע את המעשים אלא אשמת זה שכתב שזה מה שהאיש
יעשה." הסביר לאט ובסבלנות מנחם לטוביה.
"אז אתה רוצה להגיד לי שמתי בגלל שהסופר שכתב את החיים שלי
החליט לרצוח אותי?" שאל טוביה.
"בדיוק" הנהן מנחם בחיוב.
"כל היום כותבים?" שאל טוביה
"ברגע שתתחיל, עם הזמן תראה שזה ממכר מאד. לא תוכל להפסיק".
השיב מנחם.
"רגע, מה בדיוק כותבים?, תחקר טוביה.
"מה שאתה רוצה. אתה השולט, אתה יכול לחתן אנשים, לגרש, להרוג,
לגרום להם לשכוח דברים, להפוך אותם למפורסמים, לנסות לכבוש את
העולם, הכל." השיב מנחם בהתלהבות. "אולי תלך תתבונן בחלק
מהספרים כדי שתבין יותר טוב" הציע מנחם.

טוביה ניגש לאחד המדפים והתבונן בספרים, לכל ספר היה שם. הוא
ראה ספרים כמו " שמוליק ברלקי- החטא ועונשו" , " מיכל לונדור-
האישה שידעה יותר מדי" , "סשה פרילוצקי ועלילות הגנב", "ספר
הבדיחות הגדול- פנינה רוזנבלום"...
"רוצה להתחיל?" שאל מנחם את טוביה.
"אבל איך? מה בדיוק עושים?" תמה טוביה.
"פשוט תתחיל לכתוב ואז אתה תראה שזה יתחיל לזרום ולא תוכל
להפסיק." ענה מנחם והמשיך, "אבל רק תזהר משני דברים. זוכר
שאמרתי לך שרק על שני דברים אפשר להגיע לגיהנום?" טוביה הנהן
בחיוב. "אז אני אגיד לך אותם עכשיו, זה חשוב מאד שתזכור את זה,
אז תהיה מרוכז." דרש מנחם והמשיך , " אם תמשיך לכתוב על מישהו
אחר אחרי שהרגת אותו והוא בגן עדן, אז תגיע לגיהנום! הדרף
השנייה להגיע לגיהנום היא אם תהרוס ספר כלשהו, לכן אתה צריך
להיות מאד זהיר, כי תאונות קורות. לפני שנתיים היה כאן אחד
שרצה לעשן סיגריה..."
"חשבתי שלא עושים כאן דברים כאלה כמו עישון ושתייה ואכילה" קטע
טוביה את דברי מנחם.
"יש שם משרד שבו אתה יכול לבקש דברים אם נורא מתחשק לך, דברים
כמו סיגרה, כוס קפה, או צ'יפס" אמר מנחם והצביע לכיוון המשרד
והמשיך "בכל מקרה, האיש שסיפרתי לך עליו לפני רגע בקש סיגריה,
הוא גם קיבל, הוא הלך ושאל אנשים אם יש להם אש, אבל לאף אחד לא
היה. אז הוא ניגש למשרד לבקש גפרור או מצת כדי שתהיה לו אש,
אבל סרבו לתת לו, בגלך שלטענתם, אש מסכנת את הספרים.
אני בכלל לא מבין למה נתנו לו סיגריה אם לא התכוונו לתת לו אש.
מה הם חשבו שהוא יעשה איתה? בכל מקרה האיש התעצבן מאד וכנראה
הוא היה טיפוס חם מזג במיוחד. הוא החל לבעוט באחד המדפים והרס
ספר אחד, הוא קרע ממנו דפים. תוך שניות הוא התאדה לגיהנום!".
"תסתכל על הצד החיובי, לפחות עכשיו יש לו אש" התבדח טוביה,
והוא ומנחם צחקו יחדיו.
"נו, אז מתי אני מתחיל? למי אני כותב?" שאל טוביה,
ומנחם השיב לו, "אתה קיבלת לכתוב משהו מאד מיוחד, יש ספרים
שלפעמים לאנשים נמאס לכתוב והם מפסיקים באמצע. הסיפור של השודד
בנק שרצח אותך הוא אחד מהסיפורים שהפסיקו לכתוב, אז אם תרצה,
תוכל להמשיך את סיפור חיו. זאת תהיה חוויה מאד מיוחדת. אתה
מעוניין?"
טוביה התלבט מעט והשיב "יודע מה? למה לא? זאת באמת תהיה חוויה,
ואניכבר מת להתחיל"
"תרתי משמע" הוסיף מנחם וששניהם צחקו יחד עוד פעם.

מנחם הגיש לטוביה את הספר של הרוצח שלו. לרוצח קראו מני
חודורוב. טוביה החל לקרוא את כל העבר של מני. מהילדות שלו
בשכונת מצוקה והדרדרות לסמים, עד ליום שאחרי שוד הבנק המוצלח
בו מני רצח אותו.
שם הסיפור הפסיק.  טוביה לקח עט ורגשות שנאה עזה פעפעו בליבו
כלפי מני. הוא ידע שלא הוא אשם בכך שהוא נרצח אלא זה שכתב את
הסיפור של מני, אבל הוא עדיין הרגיש שלמני יש גם חלק בזה. הוא
החליט שהוא יכול לנקום במני על ידי כך שיכתוב לו חיים גרועים.

הרעיון מצא חן בעיניו והוא החליט לעשות הכל על מנת שחיו של מני
חודורוב יהיו אומללים כמה שיותר.
הוא כתב לו התמכרות לסמים ואלכוהול, מחלות מין, בריחות
מהמשטרה, טחורים, איבוד חוש הריח...
ככל שהוא כתב את חיו כך הוא חש שנאה רבה ולא מנומקת כלפיו,
וככל שהוא התעלל בו הוא חש יותר ויותר שזה עדיין לא מספיק.
לפתע עלתה לו לראש תוכנית נקמה מצויינת. הוא ניגש למנחם
והתייעץ איתו. "תגיד מנחם, אני מתכוון להרוג את מני ואני מרגיש
נורא קרוב אליו. יש אפשרות שאני אהיה זה שיקבל את פניו כשהוא
מגיע לגן עדן כמו שאתה קיבלת את פני?"
"אין בעיות בכלל, פשוט לך למשרד ותבקש" ענה מנחם.
טוביה ניגש למשרד וקיבל אישור, אחר כך הוא התיישב וכתב למני
מוות מפואר אחרי שוד בנק שבמהלכו הוא החליק על קליפת בננה
שהייתה על הריצפה ונטרף למוות על ידי אמסטף שבמקרה היה במקום.
הוא גם רשם שמני לא יוכל לזכור את הפרצוף שלו, כדי שלא יזהה
שהוא זה שהוא רצח פעם.
הוא רשם באנגלית THE END וסגר את הספר, ניגש לצהוב וירד לסגול
ושם הוא גילה את מני ההמום.

הוא התחיל להסביר לו כל מה שמנחם הסביר לו כשהוא רק הגיע לגן
עדן וניהל איתו שיחות קצרות. הוא לקח אותו לספריה והסביר לו
הכל. הכל חוץ שני דברים. הדברים שבגינם מגיעים לגיהנום. לפני
שמני עמד להתחיל, הוא סיפר לו שנהוג לפני שמתחילים, לקרוע ספר
ישן של מישהו אחר וככה לא נוצר מחסור במקום לספרים.
מני לקח ספר והחל לקרוע אותו. חויך זדוני עלה על פרצופו של
טוביה ביודעו שמני הולך לגיהנום, כשלפתע הוא החל להרגיש רע.
הוא ראה שלמני לא קורה כלום, וזה תסכל אותו, אבל התסכול מהר
מאד נהפך לכאב ולסבל של ממש. מנחם הבחין בזה וניגש אליו.
"מה קורה טוביה? אתה בסדר?" שאלה מנחם בדאגה.
"אני לא מרגיש טוב" ענה טוביה.
מנחם לקח ספר ופתח אותו בפני טוביה. היה זה ספר החיים של
טוביה. הוא דפדף בו והראה לטוביה את השורה האחרונה בספר.
"טוביה לא מזהה את מנחם"
טוביה היה מופתע ולא הבין מה מנחם רוצה. מנחם לקח טיפקס ומחק
את השורה. ברגע שהשורה נמחקה טוביה זיהה את מנחם. מנחם היה
האיש שטוביה היכה מאחור וגנב לו את הכסף.
מנחם החל לדבר "אוי, נראה לי שאני יודע מה קורה. אתה מבין,
שכחתי לספר לך על עוד דרך בה מגיעים לגיהנום. אם אתה גורם
למישהו אחר לקרוע ספר בכוונה, אתה מגיע לגיהנום" אמר מנחם וצחק
צחוק מרושע ומאושר של נקמה מתוקה.
טוביה החל להתאדות עד שנעלם לגמרי.
"תגיד, איך ידעת שהוא ינסה לנקום בי ככה?" שאל מני את מנחם.
"אני לא יודע, פשוט הרגשתי" ענה מנחם.
מני לקח ספר ופתח בפניו של מנחם והראה לו את השורה האחרונה.
היה רשום בה:
"מנחם לא זוכר את מני"
מני מחק את השורה ואז מנחם זיהה שמני הוא זה שהוא דרס בטעות
בתאונת פגע וברח.
"שכחתי לספר לך על עוד דרך להגיע לגיהנום" אמר מני והמשיך. "אם
אתה גורם למישהו אחר לגרום למישהו אחר להרוס ספר" אמר מני
כשחיוך מרוצה על פרצופו בעוד מנחם מתאדה.
"אני מקווה שבמקום שאתה הולך אליו יהיה לך מספיק זמן להבין
שהיית צריך לטפל בי אחרי שדרסת אותי ולא להמשיך לנסוע, ותמסור
לטוביה שזה מאד לא מנומס לקחת את הארנק למישהו שלפני כמה דקות
נדרס!"
בדיוק בנקודה שמני סיים את דבריו מנחם התאדה לגמרי.
האנשים בספריה ניגשו אל מני וכולם החמיאו לו על היצירתיות שלו
.
"אמרתי לך שתהיה סופר מצויין" אמר איש אחד למני.
"כתבת להם דרך לגיהנום מאד יצירתית, כל הקטע שהם לא זכרו מה
קרה, ותגובת השרשרת...ממש ממש יפה." הוסיף האיש והמשיך .
"למרות שאני לא מבין בשביל מה הסתבכת כל כך הרבה עם עם הקטע
שגן עדן זה ספרייה גדולה והצהוב והסגול? למה לא שלחת אותם ישר
לגיהנום?"
"גם לאלוהים מותר לפעמים להשתעשע" השיב מני, ואז הקיש
באצבעותיו והחזיר הכל לצבע לבן עם עננים, ומלאכים עם כנפיים
וחישוק צהוב מעל הראש.