אחר כך התקשרתי.
לא הצטערתי או משהו, פשוט חשבתי על מה הוא היה עושה, והרי, אין
לי קשר אליו בדרך כלל, חוץ מכשכותבים עליו, אבל זה כבר לא חשוב
עכשיו.
כל מה שהיה היה מאוד לא ברור.
או ככה לפחות חשבתי אז.
ערפל מכסה את המוח. שברי משפטים, שאף אחד לא יבין, עפים מהיד
החוצה, מחפשים את אלה שידעו לחבר אותם למציאות העגומה שיצרה
אותם מלכתחילה. אולי היא היתה מישהי כזאת, שידעה לחבר את חלקי
המציאות לכדי פנטזיה שלמה, וירטואלית.
ואולי היא היתה וירטואלית בעצמה? מנסה להאחז בפרטי מציאות
בודדים, כדי להקנות לעצמה אחיזה אמיתית שתביא אותו לתודעה,
שטעה או שצדק.
כמו שאמרתי, כל זה כבר לא חשוב עכשיו, ואולי זה אותו ערפל מפעם
ששוב מגיע?
אם לומר את האמת (וכאן שוב אין מנוס מלחשוב על מה הוא היה
עושה, ואיך היו מסתכלים עליו אחרי זה) כל הסיפור הולך למקום
שאליו לא התכונתי שיגיע. אולי הערפל נשלח כדי להגן על הנפש?
"Don't think so brainsickly of things" , את זה שייקספיר כתב.
אז מה? לא הוא ולא אני היחידים שיודעים לצטט את שייקספיר. ואת
כל זה גם היא יודעת (גם אם היא קוראת וגם אם לא). ובכל זאת
המים ימשיכו לזרום, ודברים יאמרו ויזכרו וגם ישכחו. גם אצלי,
גם אצלה וגם אצלו.
אבל טוב לנו ככה.

חכו שתפרוץ המלחמה.