ישבתי במכונית במושב האחורי. נסענו בין הרים, כמו באיטליה,
הרים ירוקים, חומים, אדומים, צהובים, הכל ממש נפלא... חלומי.
מורה הדרך ישב במושב הקדמי ליד הנהג ודיבר בלי הפסקה כל
הנסיעה. אבל אני לא ממש הקשבתי, הייתי עסוקה בנוף המדהים.
הכביש המשיך בין ההרים והעמקים, עד שהגענו למנהרה חצובה בהר.
מצצתי סוכריה בטעם תות והסתכלתי דרך החלון על גג המנהרה,
מלמלתי לעצמי "יהיה פתח בגג... יהיה פתח בגג ויראו את השמש...
יהיה פתח בגג..." קרני השמש חדרו לתוך המנהרה דרך פתח שנגלה
לעיננו פתאום. חייכתי, כבר כמה זמן אני חושדת שיש לי כוחות
מיוחדים. ניסיתי שוב "מורה הדרך יפסיק לדבר... יהיה שקט
באוטו... הוא יפסיק לרגע לדבר..." מורה הדרך הפסיק את שטף
דיבורו ושלח יד לעבר התרמיל שהחזיק בידו בעודו מחפש אחר דבר
מה. חייכתי שוב ולקחתי עוד סוכריה.
המכונית נעלמה, אבל אף-אחד לא שם לב לעובדה. המשכנו במנהרות
הצרות והמפותלות. הלכנו ארבעתנו בשורה עורפית, לא דיברנו הרבה.
קירות המנהרה הזכירו לי מאוד קטע מסרט, אבל לא יכולתי באותו
הרגע להזכר איזה בדיוק. לפני עלייה קלה במנהרה עצר מורה הדרך
ואמר לנו "אחרי המנהרה הקטנה שאנחנו נכנסים אליה עכשיו יש
עיירת נופש-" יוצאים מהמנהרה?" שאל אח שלי בשמחה כשהוא קוטע את
מורה הדרך בלי לשים לב. "כן, ויהיה שמש, זה בדיוק העניין, מי
שרוצה מוזמן להשאר בעיירה, אבל זה אומר שהוא לא בא איתנו
לצוק." הוא הסתובב ונכנס למנהרה הבאה. היא הייתה מוארת יותר
מהקודמות.
תוך כדי הליכה פתאום שמתי לב שקירות המנהרה הפכו לבתים גדולים,
ובעצם אנחנו לא הולכים במנהרה אלא בסמטא צרה.
יצאנו מהסמטא אל הרחוב הראשי. הכל היה מלא שמש ומקסים ואנשים
רבים התרוצצו ברחובות. סוחרים הציגו את מרכולתם הצבעונית על
המדרכה, וקהל התאסף מסביב לאמני רחוב כשרוניים. בחנתי את
האנשים שעברתי על ידם, התנהגות אופיינית לי, ומשום מה התעכבתי
על משפחה אסייתית מעבר לכביש. היו שם שישה אנשים, שניים
מהילדים תפשו את תשומת ליבי, הילדה נראתה בערך בגילי, היה לה
הרבה שיער שחור גלי ומלא, שהגיע לה עד הברכיים. היא התבודדה עם
אחיה, ילד שנראה קטן ממני בכמה שנים, היו לו ראסטות שחורות
שנגררו על הרצפה מאחוריו. מורה הדרך דחק בנו להמשיך, ונאלצתי
להסיט את מבטי.
חזרנו לתוך מנהרות. הפעם היו הרבה עליות וירידות, קפיצות,
עמקים ומגלשות. היו גם קטעים שלא היה גג והלכנו בתוך ואדיות
ונקיקים. היו מנהרות צרות כל כך שהיינו צריכים לזחול על הבטן
בכדי לעבור. מורה הדרך דיבר בלבביות כל המסע, וסיפר לנו
סיפורים שונים ומשונים על מה שיהיה כשנגיע לצוק. בזמן הליכה
ממושכת במישור שמעתי ברקע את השיר "Angie" של הרולינג סטונס
מתנגן. הופתעתי מאוד ושאלתי את מורה הדרך מאיפה מגיעה המוזיקה.
הוא צחק ואמר שהמוזיקה היא כדי להנעים את זמנו של המטייל במסע
הקשה עד הצוק. שאלתי אותו מי שם את המוזיקה, אבל הוא לא ענה
והצביע לעבר מגלשה ארוכה "זאת הדרך החוצה. תתגלשו ותמצאו את
עצמכם על הצוק." הוא חייך "מי ראשון?"
הנוף היה מדהים! דשא רך וירוק נמתח לכל האורך של הצוק שהיה
בערך בגודל של כל עיירת הנופש. השמיים היו כחולים בלי סימן
לענן. פרחים צבעוניים היו פזורים לכל אורך המשטח, ואנשים רבים
מאוד היו פזורים, משתזפים בעליצות על הדשא. הלכתי עד קצה הצוק
כדי להביט למטה. הנוף היה עוצר נשימה! במרחק של קילומטרים רבים
למטה אפשר היה להבחין בכפרים ושדות חקלאיים, נהרות ואגמים,
ובאופק נראה קצהו הכחול והעמוק של הים. הייתי מוקסמת.
אדם שרץ לכיווני הסיח את דעתי מהנוף, הסתובבתי וזיהיתי את מורה
הדרך שלנו רץ וקופץ מהצוק. הייתי המומה לגמרי, לא הבנתי מה
קרה. אחי הסביר לי שזה מה שמורי הדרך עושים אחרי שהם מלווים את
האנשים לכאן, הם קופצים כדי לחזור לנקודת המוצא ולהדריך אנשים
נוספים. ראיתי עוד כמה מורי דרך קופצים מהצוק, וכבר לא הייתי
כל כך מזועזעת, אבל עדיין הייתי מבולבלת מאוד. סובבתי את ראשי
למטה לעבר התהום וראיתי את מורה הדרך שלנו מטפס לידי ועולה.
אחריו הגיעו עוד כמה מורי דרך. "מה קרה?" שאלתי. משום מה לא
הייתי מופתעת כלל לראותו. "יש טעות," הוא אמר, עדיין מחייך
"הייתי אמור לצאת מכאן ולחזור לנקודת המוצא כשקפצתי, אבל כנראה
שהדרך היחידה לצאת היא לאכול ממתק ואז לעצום עיניים ורצות בכל
הכוח לצאת מפה" "נכון נכון," אמרתי בהבנה פתאומית, כשנזכרתי
בגילויי מהמנהרה הראשונה, כשעוד נסענו במכונית.
הסתכלתי על האנשים ששכבו והשתזפו, זיהיתי את דודה שלי, אישה
לבנה מאוד וחיוורת, כמעט חומה לגמרי מרוב שיזוף. צחקתי בשקט.
המשפחה האסייתית שראיתי בעיירת הנופש הגיעה גם כן לצוק. הם
ישבו לידנו ודיברו איתנו בשלווה תחת השמש הנעימה. לאחר שעה קלה
ונעימה הוחלט שנחזור חזרה דרך המנהרות יחד עם המשפחה האסייתית.
נכנסנו בשורה, כשהילד עם הראסטות הלך לפניי. "אל תדרכי לי על
השיער בבקשה..." הוא אמר בבישנות, חייכתי "אל תדאג, אני אזהר."
המשכנו בדרך עד שלבסוף הגענו לחלל קטן עם מעליות. "המעליות הן
רק לאנשים שחוזרים מהצוק" הסביר מורה הדרך, "הן יביאו אותנו עד
עיירת הנופש." נכנסתי למעלית עם ילדה קטנה, חמודה, אך חסרת
ביטחון. היא לא הוציאה מילה כל העלייה במעלית ורק שלחה מבטים
מפוחדים לעבר הדלת.
כשהמעלית נעצרה, יצאנו הישר לתוך עיירת הנופש הקיצית והשמשית.
אבל האור הרב הכאיב לעיניים שלי, לכן התיישבתי על המדרכה
ושפשתי את העיניים בחוסר אונים. ראשי הסתחרר, ופתחתי את עיניי
בפתאומיות. מצאתי את עצמי שוכבת במיטה. ערה. |