תנו לי רעיון לסיפור קצר. רעיון עצוב, מצחיק, עם פאנץ' בכל
ליין או אפילו בלי. הכל אני קונה.
זה לא שאני גונב, או מושפע, זה הכל מהחיים. אבל עכשיו אני
תקוע.

אני לא אוהב לשבת בבתי קפה לבד, מה לעשות, הגשם תפס אותי ברחוב
הנביאים  והוליך אותי במכוון לאחד מבתי הקפה ההומי אדם. כן,
לפעמים הפניות הקטנות בחיי היום יום לובשות חשיבות אמיתית.
אני מוצא את עצמי יושב בבית קפה מסתתר מהגשם ומביט בטיפות
הגשם, שמתרסקות על הכביש מבלי לפגוע בי. למולי כוס שוקו, בידי
עותק ראשון של הספר שלי; ספר הסיפורים הקצרים  מהסוג שנחשב
היום ל"ספרות ישראלית חדשה".
התבוננתי בזרם המים היורד בדהירה מכוונת אל קצה הרחוב, ובראשי
דמיינתי סטודנטים לקולנוע המתחננים  בפני לביים את אחד מספורי
והגשם יורד גם עליהם.
הנחתי את הספר על השולחן כשהיא נעמדה שם עם חיוך מדהים מביטה
אלי, רק אלי, מבודדת אותי מכולם.
הגשם המשיך לרדת, היא ניגשה אלי ובידה כוס שוקו חם. "אתה קורא
סיפורים קצרים?"  שאלה, אני חייכתי. "אנחנו חים בתקופה של קצר
ולעניין" הוסיפה.
הבטתי בגשם, מודה לו על הפגישה שארגן לי .
"אני כותב סיפורים קצרים" ספרתי בגאווה, "אוסף אותם לספר. אם
יש לך רעיון אני אשמח לשכתב אותו" הוספתי ."ספר כמו זה?" שאלה,
והביטה על הספר הרטוב שלי, ששכב על השולחן רועד מקור הגשם.
היא שלחה את ידה להרים את הספר ושפכה את השוקו, שהחל זורם
כמטורף על השולחן לכיווני. קפאתי במקומי ומייד הפשרתי בעזרת
חום אימים בריח שוקו שזלג על רגליי, חדר לנעליי ונעצר בקצות
אצבעותיי. "כן, ספר כמו זה" עניתי, כשדמעות  של כאב בעיני.
שנינו פרצנו בצחוק מנומס. אדי חום נפלטו ממכנסי, התערבלו
באוויר והצטברו על משקפי. "מיכל" היא אמרה "אני מיכל ואני
חושבת שרצוי שנעלה אלי, לייבש לך את השוקו מהמכנסיים, בוא, אני
גרה מעל בית-הקפה".
נעמדתי נבוך ויצאנו שנינו אל הגשם, שהכה בנו בכל טיפותיו.
במעלה מדרגות ביתה היא ספרה לי על מייבש הכביסה החדש שקיבלה
מההורים שלה. "כבר חמש?" שאלה.
"לא" עניתי ומלמלתי - "אני ממש ממהר לפגישה". היא לא התייחסה
.
בתוך דירתה הקטנה עמדנו שנינו, היא אחזה בידי והורתה לי להוריד
את מכנסיי. פני האדימו. "אני לא לובש תחתונים," אמרתי בשקט.
בקור-רוח היא העבירה לידיי מגבת סגולה עם הדפסים של קולרגול
בכל מני מצבים. "נו, כבר חמש?" שאלה בכעס, כשאני  בחדרה עם אגו
מנותץ לרסיסים ומגבת שלא מסתירה את צניעותי. "חמישה לחמש"
אמרתי בקול נסדק ונרגש. היא קפצה לחדר האמבטיה עם מכנסי, ואני
נשארתי בחדרה, עומד ערום. כשחזרה, החלה פותחת את כפתורי
חולצתי. "אני מכינה לי שוקו, רוצה שוקו?" שאלה וניגשה למטבח.
מהחדר עניתי: "כן, אני רוצה שוקו" כששערות גופי סומרות מהקור
שנכפה עליהם, עכשיו אני רוצה יותר שוקו משחשבתי.
היא חזרה כשבידה כוס שוקו אחת. "כן, "אמרתי, "אני רוצה שוקו".
"לא שמעתי אותך" היא ענתה  והוסיפה: "עכשיו כבר חמש, נכון? אז
אין זמן". "קצת אחרי חמש" עניתי.
מפתחות חדרו למנעול דלת דירתה ברעש עצום, היא עמדה מולי
מחייכת, ממתינה .
"מישהו בא" אמרתי, מחפש דבר מה להסתיר את מערומיי. "תחבק
אותי!" אמרה בתקיפות, אחזה במגבת ותלשה אותה מעליי, מעיפה אותה
לרצפה.
לחדר נכנס גבר ונעמד מולנו, פניו החווירו. הבטתי בו מבלי
לנשום, הוא השפיל מבטו ועזב.      
היא חייכה ועזבה לחדר השני, משם היא חזרה עם בגדי שעדיין
ספוגים היו בשוקו. "תודה!" לחשה באוזני.
"אתה יכול לעזוב, זה לא אישי" היא סיימה.
מרומה ונבגד חזרתי אל הגשם שהמשיך להכות בי ולהובילני למקום
הבא .
אך, עוד לפני שדמעות של חולשה וענן של תוגה נעמדו מעלי, מלמלתי
- "יש לי סיפור קצר".
הגברתי את הליכתי וחייכתי: "יש לי סיפור קצר" התרחקתי משם
כשחצי חיוך על פני ושובל של שוקו על הכביש מסתירים את תבוסתי.
"יש לי סיפור קצר".