אני לא עומד בצפירה של יום הזכרון.
למה ? כי אבא שלי מת במלחמה. אין יום שאני לא מתמודד עם החסך
הזה של דמות כמו בסרטים, או כמו שיש בחיים של כל אחד מכם. אז
שאף לא יעז בכלל להעיר לי על זה שאני מחרבן על הצפירה הזו
שתפקידה להזכיר לכם דקה בשנה, משהו שאני מת איתו כל שנייה
ושנייה בחיים.
הצפירה בשבילי היא זמן  לשנן את מה שאמא שלי גלתה לי על אבא:
"אבא היה חרא של בנאדם וממש מעצבן", לדוגמא כל חייו לא הצטלם
אפילו פעם אחת, הכל בגלל שהייתה לו כזו חרדה היסטרית שהוא לא
פוטוגני, לכן אפילו תמונה אחת נורמלית בשחור לבן לא השאיר
אחריו.
אתם בטח שואלים איך הוא מת וגם אם לא אני אספר לכם:
קצת לפני שנולדתי, באלף תשע מאות שבעים ושלוש,  הדרג המדיני
החליט להעביר את המלחמה לשטח מצרים בזכות מבצע רצחני
שנקרא:"הקרב על החווה הסינית". המחלקה של אבא היתה היחידה
ששרדה ושמעתי עליו מחבריו המון סיפורי עוז וגבורה, אבל אני
סומך במאת האחוזים על אמא:"אבא שלי היה חרא של בנאדם".
בהתערבות שר החוץ של ארה"ב הושגה הפסקת הלחימה וצה"ל שטאקטית
למעשה ניצח במלחמה נסוג לסיני. בשלב הזה בו החלה אופוריית
החזרה הביתה, אבא שלי נורה בעורפו על ידי צלף מצרי, שכל המלחמה
לא הצליח להרוג אף אחד והוא נורא רצה לחזור הביתה לפחות עם פס
אחד על החגורה. עקב התקרית הזו, כמעט התחדשה המלחמה, אבל הצלב
האדום השיג התחייבות מצרית שאותו חייל יענש וגולדה מאיר דאז
ראש הממשלה נרגעה.  אבא שלי היה בעצם החלל האחרון שנפל במלחמת
יום כיפור. בגיל חמש, בדיוק ביום ההולדת, אמא קראה לי בטון
רגיש מהרגיל ובקשה ממני לשבת לידה:
"למרות שאבא שלך היה חרא של בנאדם, הוא ביקש מחברו למחלקה שאם
ימות, יצולם על מנת שתוכל לראות את תמונתו בבוא היום, הרי הוא
היום"
אמא פתחה קופסת עץ קטנה ושלפה ממנה תמונה מוכתמת בה ראיתי את
גופתו המאובקת של אבא, לבוש מדים, כשפרצופו מפולח לחלוטין לשני
חצאים ומוח ניגר מבעד גולגלתו האמורפית.
צרחתי בבכי, ספק מזעזוע, ספק מהתרגשות, חיבקתי את התמונה
ולראשונה היה לי חם בלב.
"יאיר, מה אבא שלך היה? יאיר אני שואלת- מה אבא שלך היה?"
"אבא שלי היה חרא של בנאדם, חרא של בנאדם", עניתי.
"יופי- אז אין לך סיבה לבכות, יש לך מזל גדול שהוא מת".
מאז, למרות שאבא שלי היה חרא של בנאדם, לא עבר לילה אחד שלא
חלמתי עליו. ככל שהתבגרתי ודמיוני התפתח, כך גם חלומותי וראיתי
בהם את אבא  מתפקד כגיבור במלחמה כמו שאמרו חבריו, בסוף כל
סצינה כזו, אבא היה מת ואני הייתי מתעורר בצרחות כשזיעה קרה
שטפה את גופי.
כדי שאמא שלי לא תחשוב כאילו לא האמנתי לה שאבא היה חרא של
בנאדם, נהגתי לשקר לה ולספר שחלמתי איך אבא לא מת והוא בא
להרביץ לי, הרי אמא יש רק אחת ואבא אין .
בכיתה ט' החלטתי שאני רוצה לפגוש את הצלף שירה באבא שלי. כל
חופשת פסח עבדתי בשוק בקיפול ארגזים, ממש נצלו אותי עם השכר
ורימו בשעות, אבל מאחר והצלחתי לאסוף את סכום הכסף הנדרש
לפרסום מודעה בעיתון המצרי, על האיש שאני מחפש, לא היה אכפת
לי.
כדי שאמא לא תדע מהעניין ומאחר ואז לא היה עדיין פלאפון לכל
ילד, שכרתי תא קולי שיועד במקור לשידוכים בין הומוסקסואלים
ולשם ציפיתי לקבל את ההודעה המיוחלת.
לשמחתי יומיים מפרסום המודעה הקטנה התקשר אלי המצרי. הסתבר
לי, שלאחר הסכם השלום עם מצרים, עבר האיש לגור בירושלים ואל
תשאלו אותי איך קרא את  המודעה שפרסמתי. נפגשתי אתו במסעדה כזו
של חומוס באבו גוש.
מן הסתם, גילו היה כשל דודי, ניחן במראה של איש טוב , ממש לא
הצלחתי להבין איך ירה באבא שלי סתם בשביל הספורט. לא כל כך
תקשרנו, לכן ניהלנו שיחת נימוסין שטחית, ובין היתר סיפר לי
שעבר לירושלים מאחר ולאשתו היו בעיות פוריות "ובזכות בית
החולים הדסה עין כרם היא עכשיו בחודש השמיני".
לפני שהלך, הוצאתי את המצלמה ובקשתי לצלם אותו למזכרת.
"לאאאאאאאא, לא בחייאת דינאכ, אני לא מצטלם",
"אתה כמו שהיה אבא שלי, ממש כמו אבא שלי, חרא של בנאדם".
"חחחח, אתה מזכיר לי את אשתי", סינן בהשלמה מרירה, הצדיע לי
לאות שלום, חייך ופסע אל עבר מכוניתו.
הרמתי את הכסא עליו ישב, רצתי אחריו והורדתי לו אותו בראש.
המשכתי להכות בגולגלתו עד שנראה בדיוק כמו אבא שלי בתמונה.
צילמתי את גופתו המרוצצת ושלחתי את התמונה לאשתו.
הכל כל כך התאים, שאני בטוח שתהיה מספיק מטומטמת להראות אותה
לילד שלהם בגיל חמש, בדיוק כמו שאתם מספיק מטומטמים לעמוד
בצפירה, ואחרי כל מה שסיפרתי לכם לילל שהסוף הזה צפוי.