ראיתי אותו יורד מהתחנה המרכזית בחיפה.
הוא הסתכל סביב, בהיתי בו.
הוא זיהה אותי בגלל הבהייה והתקרב. עם המדים והמזוודה.
אמרתי 'היי' מבויש והסמקתי תחת.
הוא הוריד את המזוודה ובשניה עטף אותי בחיבוק.
"סוף- סוף!" הוא אמר. "סוף- סוף חיבוק!" התחבקנו בערך 12
שניות...
הסתכלנו אחד לשניה בעיניים. הוא חייך, אני חייכתי, צחקנו...
שליבנו ידיים והלכנו.
הוא היה מדהים. עצרנו במלון ועלינו לחדר שלו.
"את מדהימה!"
"תודה!" רצתי אליו ונתתי לו חיבוק, עצמתי עיניים והידקתי את
החיבוק. כמעט בכיתי.
"הי, מה קרה מותק?" הוא עטף אותי עם הידיים המדהימות והגדולות
שלו.
"החלטתי... אני רוצה"
"כן?!" הוא חייך ואז אמר ברצינות: "את בטוחה? איידס זה לא משחק
וגם לא הריון!"
"אני אוהבת אותך! אני רוצה שנתחתן!"
"לא..."
"ובמילא אני עקר... מה? למה לא?"
"כי זה מסוכן! אני לא רוצה הליות חלק ממה שהורג את הפרח הכי
מדהים ריחני וייחודי שיש בעולם!"
"יש קונדומים! ואני עקרה! הסיכון די קטן!"
"לא הוא לא!"
"אתה תמיד עושה את זה! ברגע האחרון הולך אחורה! נמאסת!" העפתי
את המפה מהשולחן שבחדר.
"מדי, אל תהיי כזו... בבקשה!"
"לא להיות, מה? אני אוהבת אותך! אני מוכנה למות בשבילך!"
החזקתי את הלחיים שלו: "תסתכל עליי!"
"אני אוהב אותך! יותר מדי בשביל שאני אתן לך להקריב את החיים
שלך בשבילי... אני מצטער... אני הולך..."
הוא התקדם לעבר הדלת. התיישבתי ב"זבנג" על הרצפה ובכיתי. הוא
הסתובב לראות מה היה ה"זבנג".
"אני מצטער, מדי! אני מפחד לפגוע בך..."
"אם אתה לא רוצה את זה, אז אל תלך, אל תפגע בי! אל תפגע ב...
מה שיכול להיות אנחנו!" הוא התיישב לידי וחיבק אותי.
התנשקנו, הוא הוריד לי את החולצה.
"קונדום!" אמרתי והוא אמר לי איפה זה במזוודה שלו. פתחתי אותה
ומצאתי... 13 תרופות שונות. לאיידס!
משום מה, הדעה שלי רק התחזקה. כשחזרתי, הוא היה על המיטה בלי
חולצה.
תוך כדי התקדמות, הורדתי את החזייה. הוא נישק לי את הצוואר,
כמו שהוא יודע שאני אוהבת, וברגע ששנינו היינו ערומים, הרגשתי
כבוד להלביש לו את הקונדום!

איידס לא יפריד ביני לבין האהבה שלי!!!

עד היום, אני עדיין בריאה! יש לו קצת נסיגות מדי פעם אבל אנחנו
ביחד כבר... 12 שנה.
יש לנו ילד, מאומץ, כבר בן 9! הוא מבין את המצב של אבא והוא...
מדהים!

אני גאה בשני הבנים שלי.