"בעוד שנים רבות, בארץ רחוקה, יולד נער שישנה את העולם" ידיה
של אנלטה רעדו "אני אהיה שם, בשביל לעזור לו-" היא לחשה לפני
שלגמה ממי החיים.


והימים התמזגו לחודשים שטפטפו לשנים שאבדו במערבולת של צער.
העולם השתנה,הוא לא היה כפי שהוא היום, אלא הפך למקום שאפילו
המלאכים פוחדים לדרוך בו.
האנשים חיו בבועות, סגורים בעולמם, לא רואים שום דבר אחר.
הרגשות היו כלואים בקופסאות, מסודרות בקפידה על המדפים.
עצים נפלו, חיוכים אבדו לעד ברוח, ורק הגשם שטף את העולם, בצער
אינסופי של הצופים בו מלמעלה.

פרולוג
"העולם הזה, מלא בשקרים, אופפים אותי, נדבקים בעור, הם נמצאים
בכל מקום, שורטים מבפנים. כל מקום שתסתובבי אליו, כל מקום בו
תעברי, תתקלי בהם- תדרכי עליהם, תעבירי אותם הלאה בלי שתדעי
אפילו, בלי שתראי אותם, תהי מוקפת מהם, עד שכבר לא תדעי מי את
באמת- תשכחי את כל מה שאמיתי ותהפכי לחלק מעולם השקר, מחיי
השקר ולא תדעי יותר את-"
קולו של סבסטיאן נמוג, הוא עצם את עיניו.
ד"ר הורטון לקחה נשימה עמוקה "סבסטיאן, אתה חייב להבין שכזה
הוא טבעם של האנשים, חלק מהם באמת משקרים, אבל יש גם כאלו שלא,
יש אנשים שונים בעולם ואתה לא תוכל לשנות את כולם".
עיניו הכחולות, שנראו כהות מתמיד, הצטלבו בעיניה, מבט רציני
מדי בשביל ילד בן 8 "את לא מבינה- אף אחד לא מבין-"
ד"ר הורטון הורידה את משקפיה, קולה מרגיע ושקול "תקשיב לי טוב,
סבסטיאן. אתה לא יכול לצפות שתשנה את העולם. אתה לא יכול לעמוד
לבדך מול האנושות, זה גדול עליך, אתה רק ילד קטן, אל תיקח על
עצמך משימה בלתי אפשרית. אם אנשים ירצו לשקר, אתה לא תוכל
למנוע זאת, איש איננו יכול".
הוא נראה מהורהר, עיניו בוהות בנקודה בלתי נראית בתקרה, אור
השמש מאיר את פניו החיוורות באור צהבהב. הוא הסיט קווצת שיער
חומה מעיניו "אני יכול".
ד"ר הורטון רשמה משהו בפנקס העור השחור שלה "בוא נדבר על מה
שעשית לפני שבוע, סבסטיאן".
דממה מעיקה השתררה בחדר, רגעים ארוכים בהם היא הביטה בפניו
הקטנות בציפייה.
"סבסטיאן, למה ניסית להרעיל את מייק?" קולה נשמע עצבני, קורע
את דממת החדר.
"הוא פגע בי, שיקר, פגע ביותר מדי אנשים-" עיניו התמלאו בדמעות
"לא רציתי לפגוע בו, לא התכוונתי-"
"אם לא רצית- אז למה שמת לו את השיקוי ההוא במיץ?" ד"ר הורטון
שאלה בסבלנות, מושיטה לו ממחטה.
הוא נאנח בעצב "זה היה אמור להיות שיקוי מרפא".
ד"ר הורטון לבשה במהירות את משקפיה "מה השיקוי היה אמור
לרפא?"
"אטימות" עיניו נצצו "השיקוי שלי היה אמור לרפא את חוסר
האכפתיות הזו, הלב האטום שלו- את מבינה, לא היה לו איכפת שהוא
היה פוגע באנשים, זו הבעיה האמיתית, בגלל זה יש כל כך הרבה
רוע, בגלל החוסר אכפתיות-" הוא עצר את שטף הדיבור כדי לקחת
נשימה "עבדתי על התרופה כל הלילה, הייתי בטוח שהוא יעבוד-"
הניצוץ בעיניו כבה, הוא הרכין את ראשו.
ד"ר הורטון חייכה חיוך עצוב "סבסטיאן- אתה כל כך תמים, באמת
חשבת שתוכל לרפא דבר כזה?"
הוא מחא את הדמעות מעיניו בשרוולי החולצה הכחולה "לא יודע-
עכשיו אני כבר לא יודע, אבל אני כבר אחשוב על משהו, אני אמצא
דרך-"

1- הפגישה

סבסטיאן היה בן 17 כשהוריו נהרגו. הוא עמד מעל הקבר הפתוח,
הגשם שוטף את פניו, עיניו ריקות מכל רגש.
האנשים, לבושים בשחור, ניסו לחבק אותו, לחשו באוזנו מילות
עידוד, צער, השתתפות.
הכל היה מזויף.
"ילד מסכן- נשאר לבדו בעולם, תראו איך הוא בוכה" הוא שמע
לחישות, אופפות אותו, אלפי לחישות.
"אני לא בוכה!" הוא צרח, הגשם נכנס לפיו "תעזבו אותי בשקט! לכו
מפה!"
הם השתתקו, מביטים בו בעיניים עגולות, הוא שמע את המחשבות
במוחם- הילד השתגע.
דמעות ערפלו את ראייתו, הוא העביר את עיניו מהקבר ואל השמיים,
הגשם נכנס לעיניו, מתערבב עם הדמעות "אלוהים- למה? למה אתה כל
כך לא הוגן- למה אתה לא שומע?" הוא לחש, מרגיש את האדמה
מסתובבת, הוא החל לרוץ בכל כוחו, אבל רגליו סרבו לזוז במהירות,
הוא לא ידע כמה צעדים התקדם לפני שנפל על האדמה הבוצית.
האנשים עמדו סביבו במעגל של שחור, מביטים בו בעצב. "מישהו צריך
לקחת אותו, מישהו צריך לעזור לו" אבל איש לא התקדם, איש לא
התקרב אליו.
השמש החלה לשקוע בשמיים, קרניה האחרונות מלטפות את טיפות
הגשם.
האנשים החלו להתפזר לבתיהם, משאירים ילד קטן ושבור על האדמה
הקרה.

"סבסטיאן? סבסטיאן?" הוא פקח את עיניו באיטיות.
ראייתו החלה להתבהר, הוא הביט סביבו "איפה אני?"
אישה צעירה התקרבה אליו, ידיה משולבות על חזה "אתה נמצא בבית
שלי" היא חייכה חיוך מסתורי, עיניה הירוקות קרות.
"מי את?" הוא התיישב, משפשף את ראשו.
"אני אנלטה. כן, כן, המכשפה מסמטת השומקום" היא גלגלה את
עיניה.
"אנלטה? את משקרת, אנלטה אמורה להיות בת כמה עשרות שנים-" עוד
שקר, עוד חץ בלב של סבסטיאן.
"כואב לך כל כך, אתה סובל" היא התיישבה לידו, מניחה יד עדינה
על חזהו "אתה לא יכול לסבול את כל הרוע הזה סביבך, נכון?"
הוא הביט בעיניה, מהופנט, לא מסוגל להוציא מילה מפיו.
"התבוננתי בך זמן רב, היה משעשע לראות את הניסיונות הטיפשיים
שלך לשנות את העולם, להפוך אותו למקום טוב יותר" היא גיחכה.
סבסטיאן קימט את מצחו "איך- איך את יודעת?"
"אני מופתעת כל כך שעדיין לא הבנת, סבסטיאן, עדיין לא הבנת מי
אתה" היא לקחה את פניו בידיה, מתבוננת בעיניו, רואה את נשמתו.
"מ-מי אני?" הוא לחש, מבולבל.
היא התרחקה ממנו בפתאומיות, מבטה עדיין מצולב במבטו "אתה חצי
מלאך, כמובן. האחרון שנשאר בעולם הזה".
"מלאך?" הוא לא יכל שלא לחייך "איפה המצלמה הנסתרת?"
"אתה חושב שזו בדיחה, אבל אתה טועה".
"אני חושב שזה בלתי אפשרי שאני מלאך, מי שלא תהיי, אני רוצה
ללכת הביתה עכשיו" הוא התרומם.
"שב" היא הצביע עליו, הוא הרגיש ידיים שקופות דוחפות אותו
לאחור.
בהלה התגנבה לעיניו הכחולות "מה את רוצה?"
"אתה מבין, סבסטיאן, ההורים שלך, עברו על אחד מהחוקים החשובים
ביותר מחוקי השמיים. אימא שלך הייתה בת אדם ואבא שלך היה מלאך.
הסיפור הזה טראגי כל כך, הם כמובן התאהבו, ואמך נכנסה להריון.
אביך גורש מגן עדן לגלות נצחית באינסוף ואמך מתה בזמן שילדה
אותך" היא עצרה, מביטה במערבולת הרגשות שהשתקפה מעיניו "אני
יודעת שזה קשה לך, אבל אתה חייב לשמוע את האמת" היא התיישבה
לידו, שמה יד מרגיעה על כתפו "אתה בן של מלאך, בגלל זה קשה לך
כאן, אתה יודע, הרי, שמלאכים לא יכולים לדרוך יותר כאן למטה כי
זה הורג אותם, הם טהורים מדי בשביל להתמודד עם כל מה שקורה
בעולם, בשביל לראות את הצביעות, האדישות והשקר הזה שבני האדם
חיים בו, אטומים לגמרי מכל מה שקורה סביבם. בגלל זה קשה לך כל
כך, אם היית מלאך אמיתי היית מת ביום בו נולדת, אבל אתה גם חצי
בן אנוש, ובגלל זה אתה סובל".
"למה את מספרת לי את כל זה?"
היא חייכה "יפה, אני רואה שאתה ענייני, סבסטיאן, החלטתי שאני
רוצה לעזור לך".
"לעזור לי? במה?"
"לשנות את העולם, להפוך אותו למקום טוב יותר, זה הרי מה שאתה
רוצה, לא?"
הוא לא הצליח לפרש את המבט בעיניה "זה נכון, אבל למה את רוצה
לעזור לי?"
"אהבתי את הרעיון שלך, אני רוצה לעזור".
עיניו נדלקו בניצוץ מלא התלהבות "את יודעת על הרעיון שלי?" הוא
הזדקף במקומו "את מוכנה לעזור?"
"כן, אני מוכנה, ואתה תזדקק לעזרה שלי, אנחנו נהיה צוות
לעניין, סבסטיאן, אתה תראה".

2- אמיה

"ניצור נערה שתשאב את הרוע והרגשות השליליים מכל מי שתיתקל
בו".
אנלטה הוציאה זרע שחור משקיק שהיה תלוי על צווארה. עיניה קיבלו
גוון צהבהב כשהחלה לזמר בקול עמוק, היא הניחה את הזרע בצלוחית
כסופה, מלאה באדמה, סבסטיאן היה מהופנט, עיניו עוקבות אחרי כל
מעשה, היא התקרבה אליו עם הצלוחית, חתכה את ידו ואז את ידה,
נותנת לטיפות הדם לטפטף על הזרע עד שפרח מרהיב החל להתרומם,
צומח במהירות בלתי אפשרית.
הוא הביט בנעשה בעיניים עגולות, מלאות בפחד מהול בהתרגשות.
אנלטה עמדה עם גבה אליו, היא החלה ללחוש מילים שלא הגיעו
לאוזניו של סבסטיאן, הוא ישב מאובן במקומו, פוחד לנשום.
"לן לישון, סבסטיאן. מחר בבוקר, יתגשם החלום שלך" קולה של
אנלטה היה הדבר האחרון ששמע לפני שעיניו נעצמו.

השמש החלה לעלות, מברכת את העולם בקרניה הראשונות.
אנלטה העירה את סבסטיאן "קום, אני רוצה שתכיר מישהי" קולה היה
קר.
סבסטיאן קפץ ממקומו, הוא הלך אחרי אנלטה לחדר צדדי.
לבו החסיר פעימה כשראה את הנערה שישבה על כיסא בודד, במרכז
החדר. שיערה הכהה היה ארך מאוד וכיסה חלק מפניה הבהירות. עיניה
היו אפורות וגדולות ונראו כאילו הן משקפות את השמיים, ביום
גשום וסוער. היא הייתה לבושה בשמלה לבנה, ארוכה, כתפיה הצרות
שמוטות.
אנלטה חייכה "זו הנערה שלנו, אני כל כך עייפה, לא עצמתי עין כל
הלילה. אני רוצה שתיתן לה שם".
סבסטיאן לא יכל להסיר את עיניו מהנערה "ו-היא כבר פועלת?"
אנלטה צחקה "כמובן, היא פועלת יותר טוב ממה שאתה מסוגל לתאר,
סבסטיאן יקירי".
"אז איך היא לא משפיעה עליך?"
אנלטה העבירה את ידה על לחיו "אני מחוסנת מההשפעה שלה, גם אתה
מחוסן. תן לה שם וצאו לדרך בהקדם. תעבור איתה בעולם והיא תגרור
אחריה את כל מה שאתה שונא כל כך, היא תשכיח מלב האנשים את
השנאה. האם אתה מאושר עכשיו, כריסטיאן? כל מה שחלמת עליו נמצא
כאן, לפניך".
הוא חייך חיוך מר "כן, אנחנו נצא בקרוב".
אנלטה צחקה כשהתמוגגה אל תוך האוויר, משאירה את סבסטיאן לבדו
עם התגשמות כל חלומותיו.
הוא התקרב אליה בצעדים מהוססים.
היא הרימה אליו עיניים עצובות "אתה סבסטיאן?" קולה היה מתוק כל
כך, כמו נגינת פעמונים שנישאת הרחק ברוח.
הוא חייך "כן, ואת אמיה".
היא חייכה, חיוך של מלאך "כן, אמיה".
הוא לקח את ידה, היא קמה מהכיסא, נראית אמיתית כל כך, יפה כל
כך.

אנלטה הביאה לסבסטיאן סוס מעופף, גופו היה לבן בוהק, כמעט
מסנוור וכנפיו היו צבועות בכסוף.אמיה התאהבה בסוס, היא חיבקה
ונישקה את אנלטה, עיניה האפורות נוצצות. אנלטה הרחיקה את אמיה
מגופה "עם סוס כזה, אתה ואמיה תוכלו לעקוף את כל העולם מהר
יותר, כך ייעלמו כל הרגשות השליליים בהרבה פחות זמן".
"אני יכולה לתת לו שם?" אמיה שאלה, רועדת מהתרגשות.
סבסטיאן משך בכתפיו "תעשי מה שאת רוצה, אמיה" הוא פנה לאנלטה
"אני לא מאמין, בקרוב החלום שלי יתגשם-"
אנלטה ליטפה את לחיו, עיניה נראו כאילו הן מסתירות משהו "כדאי
שתצאו לדרך, סבסטיאן".
"קראתי לו איידן" אמיה משכה בידו של סבסטיאן בעדינות, הוא ניער
אותה ממנו "בסדר, בסדר".
אמיה התרחקה, היא התיישבה ליד הסוס שהיה גדול כל כך לעומתה
ושמה את ראשה על צווארו.
"טוב, אנחנו נצא לדרך" סבסטיאן הרים את אמיה והושיב אותה על גב
הסוס. אנלטה התרחקה מהם, מחייכת את חיוכה המסתורי.
איידן המריא, עולה במהירות גבוה יותר ויותר. אמיה רעדה כולה,
מחזיקה במותניו של סבסטיאן בחוזקה.

הם עברו מעיר לעיר, ביקרו בכל כפר, כל שבט, משאירים אחריהם אור
ואהבה.
העולם החל להראות בהיר יותר, סבסטיאן הרגיש את התקווה קמה
לתחייה, הוא הרגיש את לבו מתעורר לחיים אחרי תרדמת עצב ארוכה
כל כך.
בכל מקום בו עברו, האנשים התאהבו באמיה, היא הייתה שרה להם
ומספרת סיפורים, מעוררת את כל רגשות האהבה והרוך שהיו סגורים
בקופסאות המאובקות.
אמיה מעולם לא התלוננה בפניו, היא לא הייתה מדברת הרבה מעבר
למה שהיה עליה לומר. עיניה נראו כל כך אינסופיות, כאילו עולמות
שלמים מסתתרים מאחוריהן.

סבסטיאן היה מאושר כל כך, הוא ואמיה נעו במהירות, עפים בין
העננים הרכים, צופים בעולם נהיה בהיר יותר, צבעוני ושמח.

יום אחד, נשברו כל החומות והאושר פרץ החוצה ושטף את העולם.
האנשים היו מאושרים, לא עוד רצח, לא עוד מלחמה. כולם היו
אנשים, אחים, בלי שנאה או טינה, בלי כעס וזעם.
סבסטיאן חיבק את אמיה אל לבו "מלאך קטן שלי! את יודעת שאת הצלת
את העולם הזה? את קולטת מה עשית?"
היא הביטה בעיניו הכחולות בעצב "אני לא מלאך" היא הרכינה את
ראשה, שיערה נופל על פניה.
"למה את עצובה אמיה? אין עוד עצב בעולם, אין יותר שום סיבה
להיות עצובה- זהו, עכשיו תמיד יהיה שלום, עכשיו המלאכים יוכלו
לחזור לטייל כאן-" הוא לקח את ידיה בידיו, עיניו נוצצות
באושר.
דמעה עגולה התגלגלה מזוויות עיניה, במורד לחייה החיוורות
"נכון, כולם מאושרים עכשיו, אף פעם לא יהיו יותר מלחמות, אף
פעם לא תהיה יותר שנאה- זה נשמע כל כך בלתי אפשרי, לא כן?"
"אבל זה נכון!" הוא לקח את פניה הקטנות בידיו "היי- למה את
בוכה?"
היא התרחקה ממנו, לא היה לו מושג, הוא לא הבין כמה קשה לה
להחזיק בתוכה את כל הרוע הזה, את כל הזבל הזה של העולם. לא היה
לו מושג כמה כוח היא צריכה בשביל להחזיק הכל בפנים, בשביל לא
לתת לזה להשתלט עליה. היא הייתה צריכה אהבה, היא כל כך רצתה
שהוא יחבק אותה, שילחש באוזנה שהוא אוהב אותה. היא הרי עושה את
כל זה בשבילו, היא מגשימה את החלום שלו, אז למה הוא לא יכול
להגשים את החלום שלה?

"אם היית רואה כמה ייאוש יש לה בעיניים-" אנלטה לחשה, מביטה
באמיה דרך כדור הבדולח שלה.
בקרוב היא תשבר.

"את חייבת להבין, אמיה, שאני לא אוכל לתת לך להרוס את הכל, אני
לא יכול לתת לך לשחרר את כל הרוע הזה לעולם שוב. אני חייב
לעשות את זה, אני פשוט חייב" הוא אמר בקול רועד כשהושיב אותה
על המיטה והחל לקשור אותה בחבלים עבים. היא לא התנגדה, לא היה
לה איכפת, היא לא רצתה לחיות עם כל הייאוש, היא לא רצתה להיות
זו שהופכת את העולם למקום כהה וחסר תקווה כמו פעם.
הוא הרים אותה על ידיו, נושא אותה אל החשכה. היא הייתה שקטה כל
כך, בקושי נושמת.
"את פשוט חייבת להבין אותי, איך אני יכול להסתכן בזה שכל מה
שהשגתי ייהרס, אני הרי עושה את זה לטובת כל האנשים, לטובת כל
העולם, וגם לטובתך, אמיה שלי, את הרי לא רוצה להיות האחראית
לכל הסבל בעולם-" הוא לחש באוזנה "את הרי מלאה בכל הכעס הזה,
בכל מה שאני כל כך שונא-"
"אני גם לא רוצה להיות זאת שנושאת את כל הסבל של העולם, זה
יותר מדי בשבילי-" קולה היה חלש יותר מלחישת הרוח.
"אני יודע, אמיה, אני מבין. החיים לא הוגנים, גם את רוצה להיות
מאושרת, גם לך מגיע-" הוא השתתק כשהרגיש שהיא רועדת כולה "אל
תבכי, בבקשה ממך. את חייבת להבין, איזו ברירה נשארת לי?"
היא שתקה, שותקת כשהכניס אותה למרתף החשוך, שותקת כשהוא נעל את
הדלת, קול צעדיו מתרחק ממנה, יחד עם התקווה האחרונה.
היא לא בכתה, עיניה היו יבשות.
המרתף היה חשוך כל כך, אף אחד לא ימצא אותה כאן, אף אחד לא
יחפש, לאף אד לא אכפת.
היא עצמה את עיניה, חולמת איך הוא חוזר, לוקח אותה על ידיו,
מנשק אותה, נושא אותה לאור, רחוק מהחשכה בה היא שרועה, אבל הוא
מעולם לא הגיע.
היא הביטה בעצב בדלת הנעולה, רחוקה כל כך מהעולם, רחוקה כל כך
מכל מה שהיא אי פעם חלמה עליו.

אפילוג

"כמה אטום היית, סבסטיאן, איך לא שמת לב שכל מה שאמיה רצתה היה
שיאהבו אותה, גם היא רצתה להיות מאושרת.
איך לא הבנת, שילד קטן ואנוכי לא יכול לשנות את העולם. הרי,
ברגע שבו נשמתה עזבה את גופה של אמיה, השתחררו שוב כל הרגשות
השליליים לאוויר העולם, ואותם, שום מנעול או מרתף מרוחק ואפל
לא יוכלו לעצור, והם יחדרו ללבם של האנשים, חזקים יותר ממה
שהיו אי פעם, ואתה, סבסטיאן, עשית את הטעות שבה האשמת את
האנושות כולה. אבל מסתבר שגם מלאכים טועים".


בהקדשה לקטיה, תזכרי שגם בעולם הזה, יש נקודת אור קטנה, גם אם
היא נעולה במרתף אפל:)
5.4.2003