ענן האובך השרבי והכתום שטינף כל מה שבחוץ, הזכיר  לו את ערי
דרום אמריקה הציוריות והמבוססות בעליבותן מהספרים של גבריאל
גרסיה מרקס. הוא לא היה בדרום אמריקה אף פעם, אבל הוא גם עדיין
לא הגיע לירח, ובעוד שבועיים הוא יהיה בן 21. כשהוא היה קטן
וקרא את העתיד השחור מתוך עטיפה של מסטיק ורוד, הוא תמיד תהה
האם צריך לקבל את הנכתב שם בעירבון מוגבל. והיום, מול החלון
המצהיב,  הוא יושב וקורא את גבריאל במוגלות מעורבת.
כנראה שאין סיכוי שהוא יגיע לירח. ובטח לא עד גיל 21. "דור
שגדל על שקרים" הוא חושב לעצמו בקול רם.
למעשה, עצם הגעתו לגיל המיוחל, 21 אביבים, הפתיע אותו לא פחות
מענן האבק הגופריתי שהתיישב לו על העיר ועל הנשמה. תמיד כשהיה
קטן, חשב שאולי לשם הוא לא יגיע, יסיים בית ספר, יתגייס,
יוכשר, יעוטר ואז...
מסך יורד, שירים עצובים ופרחים. הוא לא הצליח, או אולי פחד
לחשוב גם על סימסטר במכללה, חצי מיטה בבעלותו וזיקנה.  
4 ימים לפני יום הולדתו ה - 21 הוא החליט לעשות מעשה. לא עוד
ישיבה בטלה בכוך דחוק עם גבי והמזגן, לקום ולהחליט בשביל
עצמו.
הוא לבש את חליפת החלל, קצת לוחץ וצריך להתרגל. בידו לקח את
הקסדה, ויצא מהבית.
ענן האבק שנדמה ונעשה כבד יותר ויותר מיום ליום, נתגלה כלוהט
ודוחק בצורה מפתיעה אם פוגשים בו פנים אל פנים. למרבה המזל
חליפת החלל שלו בודדה אותו בצורה מספקת מהסביבה, ורק הצריבה
בפנים, כמו בושה שאי אפשר היה להדחיק אותה קישרה אותו לעולם
שבחוץ.
'בטח אפשר לטגן ביצה על המדרכה הלוהטת הזו' הוא חשב לעצמו
כשהלך ברחוב האביך והדעוך.
הוא הלך לבד, שורות של אנשים הריעו לו, חברים שרו שירים, עלמות
צעירות שהוא רק בקושי הכיר זרקן פרחים לעברו, אבל הוא בבידודו
הקיצוני והקר מן השרב הכבד, כמעט ולא יכל להרגיש בהם.
בעודו עולה על כבש המדרגות אל עבר תא הפיקוד של החללית, הוא
ראה ברנש אחד רוכן על המדרכה, מחזיק מזלג גדול וצועק על
איזושהי ביציה שמיאנה להיטגן על המדרכה הפושרת.
'כנראה שכבר לא מספיק חם' הוא חשב.
הספירה לאחור החלה, המנועים הוצתו, החללית התרוממה והמסך ירד.

לירח הוא יגיע, לגיל 21 כנראה שלא.