הוא אמר: "אתה לא תוכל לחיות מזה"
ושלף חבילת שטרות מזומנים. היתה לו שם
לפחות חמישיה. גג עשיריה.
שאלתי מה הוא הולך לעשות עם כל הכסף הזה. הוא ניגב
את מצחו - "הגיע הזמן להחליף
אקדח" - זאת היתה תשובתו
המדויקת אחת לאחת. שלי נכנסה. שלי המזוקנת.
שלי מכנסי הקורדרוי הצמודים. שלי שעדיין דידתה
כמו ביום בו נפגשנו. כשרק נפגשנו -
האובך ידע לעשות נסים. אבל היום
היא ביקשה שנרד לשוק במערב העיר. שנסתובב ונסתובב
ונסתובב עד שהמוות ייפול מן הרגליים
ויתחנן על חייו. אז ירדנו לשוק. הגענו לידי החלטה
שלא נוציא יותר ממאה. גג מאתיים. שלי קנתה שלושה ספרי-שירה
מתורגמים. שלושה בשישים. כריכה עבה כמו בד
מכנסי קורדרוי. כמו זקנה ביום בו נפגשנו. ביום בו נפגשנו
הספקנו לשתות בקושי רבע כוס ברד פסיפלורה. אבל היום בלעתי לבדי
שלוש כוסות ברנדי וזה לא הספיק. כל הכסף הזה. להסתובב.
לא הספיק. זה היה כמו לעסות למוות העיקש
את הרגליים. כמו לגרור את שלי בכוח אל הספריה העירונית,
להראות לה קצת מפה ובאותה העת בקושי קצת משם.