היה לכם פעם יום שחשבתם שהוא היום הכי גרוע בחיים שלכם? יום
שאתם חושבים שכולם נגדכם, שהכל יוצא לכם לא טוב ושכל מה שאתם
רוצים זה להישאר בבית לבד ולעשות מה שבא לכם בלי שאף אחד לא
יגיד לכם כלום? זה קרה לי יום אחד.
זה התחיל בבית הספר כשהגעתי וישר היה לי שעתיים אנגלית, שעה
ראשונה עברה עוד איכשהו בסדר, אבל זה היה מוזר, לא היה לי כוח
לשיעור אנגלית, אחד השיעורים האהובים עליי! אז באה ההפסקה, כמו
תמיד ישבתי עם החברות שלי בחצר מחכה שהבחור החמוד שאני אוהבת
ירד מהכיתה שלו ויעמוד שם עם החברים שלוואז אני אוכל לבהות בו
ואחרי שיגיד לי שלום הכל יהיה בסדר וכל היום ימשיך טוב. אבל
הפעם זה היה שונה, הוא לא היה שם, הוא פשוט לא היה שם בהפסקה!
קיוויתי שאני אראה אותו בהפסקה הבאה. אז בא עוד שיעור אנגלית
שבו כבר באמת סבלתי, אולי בגלל שלא ראיתי אותו בהפסקה כמו
תמיד.
חמישה לאחת עשרה, צלצול, סוף סוף נגמר השיעור!יצאתי לחכות
לראות אם הוא בא, החברה הכי טובה שלי הייתה שם איתי. הוא לא
ירדכל היום לא ראיתי אותו, ורק בשביל לחכות בהפסקה לראות אם
הוא ירד, לא הלכתי עם דנה ( שם בדוי) לקנות משהו בקפטריה, היא
מאוד התעצבנה עליי ואני עליה. היא באמת מצפה ממני שאני אבוא
איתה לכל מקום שבא לה? מה אני, המשרתת שלה או משהו? לא היה לי
כוח ללכת והיה לי מאוד חשוב לחכות לו שם.דנה ואני פשוט רבנו!
נגמרה ההפסקה ויש מעבדת כימיה. עובדים במחשבים. אנחנו עובדות
דנה אני והחברה הכי טובה שלי באותו מחשב. אנחנו עובדות והכל
אחלה, אף מילה ביני ובין דנה. הגיע רגע שפשוט לא הספקתי לכתוב
משהו וביקשתי מדנה לחכות, היא לא הקשיבה, זה היה כאילו לא
הייתי שם, היא פשוט העבירה חלון ואני נתקעתי בלי לסיים להעתיק
ובלי להבין, לא את החומר ולא מה הלך שם.
כל היום לא דיברנו יותר ולא נראה לי גם שנדבר בזמן הקרוב.
נגמרת המעבדה, מעבדת ביולוגיה, לפחות הפעם אני לא עם דנה.
שיעור כיף ומעניין, הצלחתי לשכוח מה קרה ואת כל הצרות שלי,
חוצמזה שהוא לא הגיע היום. את הפרט הקטן והשולי הזה לא הצלחתי
לשכוח כל היום.
נגמר השיעור ונודע לי שאני משתחררת שעתיים לפני הביתה כי המורה
לא הגיעה. קרה משהו מוזר; רציתי מאוד ללכת הביתה אבל לא ממש
התלהבתי מזה שהמורה לא הגיעה, זה היה בסדר אבל זהו. חזרתי
הביתה, אכלתי, הייתי לבד, סוף סוף!
16:15- אמא הגיעה מהעבודה ואני כדי להתבודד ישר הלכתי למחשב,
שם ישבתי כל היום בחיפוש אחרי תחפושת למסיבת פורים במד"א.
20:00- הבעל של אמא שלי מגיע, מתיישב בסלון ואני עדיין במחשב.
לא איכפת לי מה קורה מסביבי, כל מה שרציתי היה קצת שקט
ובדידות, רק רציתי שישאירו אותי לבד ולא יציקו לי.
ארוחת ערב, אני אוכלת וחוזרת למחשב. בשלב הזה הבעל של אמא שלי
כבר בתחיל להתעצבן בגלל שאני כל היום במחשב. אני שומעת את מה
שהוא אומר, אבל אני לא מקשיבה לו, אני פשוט יושבת וחושבת על
דברים אחרים, חושבת על שאולי עדיף שאני פשוט אלך לישון וככה
כולם יפסיקו להיות נגדי להיום ויפסיקו להציק. אז כן, אני הולכת
לישון ועכשיו אני כותבת וכותבת על היום הנורא הזה ומקווה שהוא
ילך עם הכתיבה ולא יחזור בזמן הקרוב. והיד כותבת וכותבת וזורמת
וממשיכה לכתוב, והיא התעייפה וכך גם העיניים שלי וכך גם הנשמה
שלי מהיום הנורא הזה, אז העט מונחת עכשיו והכל נגמר והיום
הנורא הזהמסתיים בשינה מתוקה שמכיחה את הכאב ולאחריה מתחיל יום
חדש, רגיל, ובתקווה, גם לא נורא כמו זה שהיה היום.
אבל היום הנורא הזה לא נגמר כאן אחרי כמה שעות שינה, בשלוש
בבוקר, אנחנו מקבלים טלפון. זה לא יכול להיות טוב. זאת סבתא
שלי שאומרת שסבא שלי לא מרגיש טוב, קשה לו לנשום והוא מזיע,
הוא כולו נוטף זיעה. כמובן שההורים שלי ישרקופצים מהמיטה
ונוסעים לשם. אמא שלי אומרת לי לשים עין על האח הקטן שלי בן
שנה ועשרה חודשים. הם יוצאים והדאגה נשארת, והכי גרוע זה שאף
אחד לא יודע מה קורה. אני שוכבת "לישון", אני ישנה אבל אני לא
נחה, אני שמה לב לאח שלי ולראות אם מקבלים טלפון מההורים. כמה
דקות אחרי; טלפון, זאת אמא שלי, היא אומרת שזה כנראה אותו דבר
שהיה לו אחרי ההתקף לב, בצקת ריאות, הוא צריך להיות מאושפז
לכמה ימים. כן, ככה נגמר היום הנורא, אבל המקרה הנורא הזה ישאר
לעוד כמה ימים, וזה כואב ומעצבן.
יום נורא חייב להסתיים במקרא נורא. וככה זה היה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.