אני לא יכול יותר. אומר צדוק בכסא לצדי, שתי ידיו על ההגה.
קשה לי.  זה לא מה שהיה פעם. יש לי מחשבות. אני מלכסנת אליו
מבט, מופתעת מעט מהנימה האישית, אמנם אנחנו מתראים הרבה בזמן
האחרון, יותר ממה שתיארתי לי אפילו, אבל ככה דיבור אינטימי על
הבוקר? נוסעים ישר על הגשר ליד הסינרמה. הוא לוחץ על הגאז
בחוזקה, מגביר מהירות (האלו! בעדינות עם האוטו שלי!) ועוזב
בפתאומיות וללא התראה את שתי הידיים. אני משתנקת בבהלה. האוטו
סוטה ימינה בחוזקה. כן, ממשיך צדוק, ומיישר אותו למרכז ברגע
האחרון (מה הם צופרים שם?) אני רווי כבר. אולי זה הגיל. אולי
בכל זאת המקצוע שחק אותי, אני לא יודע. אני מתבוננת בו בדריכות
ואומרת באמפטיה - זהו שבתחום שלך, הגעת לטופ אני חושבת. לאן
עוד אתה יכול להתפתח כבר?  צדוק מלכסן אלי מבט מאשר ומהנהן
בתוגה, את צודקת. אין לי לאן. אני בטופ. ואני לא יכול יותר.
אילו רק יכולתי לקחת שנה חופש. הוא מגביר את המהירות שוב,
אנחנו דוהרים מעל מאה בדרך השלום כעת - עד כמה שזכור לי היא לא
בנויה למהירויות כאלה - אני עוצרת את נשימתי, מוכנה לבאות -
הוא עוזב שוב את שתי הידיים, האוטו כמעט עושה פרסה. לא, לא
טוב, הוא אומר לי. מושך ימינה ממש חזק. אני מהנהנת בכבוד השמור
לבורים. ואין לך אפשרות להשאיר את העסק למישהו? אני שואלת,
איזה להשאיר..  הוא מחייך בכובד ראש,  ברגע שאני עוזב - העסק
מת. ככה זה עצמאים. חבל, אני אומרת. חבל עליך. אנחנו דוהרים
בכיוון ההפוך. יום הזיכרון היום. יום קצר. בנית עסק ממש מוצלח.
אני רואה איך מגיעים אליך מכל הארץ הקולגות שלך, עם בעיות לא
פתורות ומתחננים לדיאגנוזה, שיוכלו להסתכל בפרצוף של הלקוחות
שלהם בלי למצמץ ..  כן, זה נכון, מסכים איתי צדוק. זה באמת
נכון. אנחנו טובים. במיוחד מאז 92, כשנכנסו המנועים האלקטרונים
עם הזרקת הדלק, וכולם התחילו לתלוש שיערות בייאוש..  אבל אני
לא יודע, הסתובב, השנה האחרונה הולך לי קשה. פשוט קשה.  הייתי
צריך להיות עורך דין אולי, או איש מחשבים. אה, שטויות, אני
מעודדת אותו. בכל תחום יש תקופות קשות. דווקא לדעתי העבודה שלך
נפלאה. באמת נפלאה. אתה מחובר לשטח. יש בזה משהו מאוד ראשוני.
מאוד.. מרגיע. מרגיע? צדוק מופתע. כן, נו, אני לא יודעת בדיוק
איך להגדיר את זה, העבודה בידיים, בעיות שיש להן פתרון, צוות
שאתה סומך עליו, זה נותן הרבה שקט נפשי, לא? יש בזה משהו, מודה
צדוק. הוא שותק מהורהר כמעט כל הדרך חזרה. גם אני שותקת.
מהרהרת בלי שום קשר אם הוא יודע את משמעות השם שלו, ואם קרא
פעם על ההבדלים בין הפרושים לצדוקים בימי בית שני. הצדוקים
מזכירים לי את הבייתוסים. אני מתארת לי שלא. למרות שזה לא משנה
בעצם. הוא צדוקי פרפקציוניסט גם אם הוא לא יודע שהוא כזה. אז
מה יהיה? אני שוברת את השתיקה. לא יודע. הוא אומר. בקרוב מאוד
אני אצא. פשוט אצא. כן, בטח, אני מסתלבטת עליו בחוסר אמון. ואז
תקום בבוקר, יגרדו לך האצבעות, ותתחיל לחפש מברג בקריז?...
הוא צוחק בהודאה. את יודעת מה, מלהיב את עצמו, אלך להיות שוליה
של נגר. כן. מתאים לי. איזה שוליה עם ראש קטן. זה בדיוק מה
שאני צריך. להיות שוליה. אני מחייכת. אנחנו מגיעים חזרה למוסך.
הרחבה הומה מרכבים. נדמה כאילו כולם לקחו כנראה יום בחירה ובאו
לסדר את האוטו. צדוק יוצא בזריזות, משאיר את המנוע עובד. מיכה,
הוא יורה צרורות  בטון סמכותי ויעיל, קח את הפיאסטה לכיוון
פרונט. האוטו מושך ממש חזק ימינה. תגיד לו לונטורה, שהחליפו
צמיג קדמי שמאלי לא מזמן. שיבדוק את השפשוף בהשוואה לימני.
ואת, הוא פונה אלי במקצועיות יבשה כאילו הוא רואה אותי פעם
ראשונה, לכי, תעשי לך סיבוב, תחזרי עוד שעה נניח. אגב, 180 שקל
זה יעלה לך. בלי מע"מ.
טוב, אני אומרת.
הרגע חלף.