בלילות האחרונים אני מוצא את עצמי שוכב
על איזו מיטת-עץ
כמו בול-עץ
ומפנטז על הפסיכואנליטיקנית המטורפת הזו, ששדיה
הם פשר רוב החלומות, על איך שאני מאנלז לה
את שקע הסנטר, ואת
סוף הקיץ הבא, והיא מתעקשת ודורשת שארד
לכל הפרטים הקטנים, ובמקום כל אלה, אני
שוכב כמו בול-עץ
על איזו מיטת-עץ
ומקשקש לה בשכל על ויאגרה מאה מיליגרם, על סיאליס
עשרה מיליגרם, ואפילו על אמנות מודרנית
ושירה אסוציאטיבית, ועל כמה שחשוב לשמור על המתח
שבין המשורר לבין
הסיוטים הכי רטובים שלו, וכשהיא גומרת
לעלעל בגזירי מדורי ההורוסקופ הפזורים
על השידה, היא שואלת
אם הייתי כאן או
שלא הייתי כאן, ואני עונה שלא פעם
זה היינו הך.