אני צריכה לשמוח. יש בי דברים שאין בכל אחד.
אני מיוחדת, אני..אני אדם טוב. ישר. הגון. נאמן.
נולדתי (רק) כדי לעשות טוב לאנשים.
אני עושה כל מה שאומרים לי.
אני מקשיבה להורים, למורים, לאנשים.
מספיק!
אני לא רוצה יותר!
אני רוצה לנפץ כל מסגרת קיימת.
אני רוצה לקום פתאום בבוקר,
ולגלות שאני מישהי אחרת.
מישהי עם יותר ביטחון.
מישהי שאוהבת את עצמה. את איך שהיא נראית.
מישהי שמעריכה את איך שהיא נראית.
לא לקום כל בוקר, להסתכל במראה,
ולקלל.
לבכות בתוך עצמי,
על זה שנולדתי בכלל.
חיי הם לא חיים של מישהי מאושרת.
למרות, שלא חסר לי שום דבר.
רק ב"כאילו" אני שמחה.
אין לי אהבה..
אני מסתובבת בעולם, רואה אנשים, מכירה אנשים.
אני מסתתרת מאחורי מסכות, מתחת פאות, עושה פרצופים.
מציגה לעולם רק את הצד הטוב שבי, את הצד שממוסמר.
לקיר. בתוך מסגרת.
איזה שטויות אני מדברת.
הכעס, והעלבון, הם שמדברים מתוך גרוני.
אני צועקת לעולם, קוראת לו חזק, מסתכלת לו בעיניים..
אבל הוא משפיל את שלו, ושותק.
יודע שאני צודקת.
שכמה שאני מציגה את עצמי כילדה שקטה ומסודרת,
אני לא!
רק דרך הכתיבה אני מוציאה כעסים. ודרך המחשבות.
אין אף אחד בעולם שבמאה אחוז מבין אותי.
אתה מבין?!
אף אחד.
אולי עדיף.
כמה שפחות אנשים עם בעיות.
רוצה לצעוק!
רוצה בקולי, להעיר אנשים מתים!
רוצה..
אבל לא יכולה..