"אני רוצה אותך. כמו שאף פעם לא רציתי אף אחד אחר. אני רוצה את
האהבה שלך..."
ממש כמו ערפדית. מחכה שישן. שלא אביט בעיניו הנוצצות. ואוכל
למצוץ אותו. את דמו שקודר עבורי...
הוא לא באמת מחזיק את היד שלי.
"אמא, אמא... מה אני אעשה בלעדייך, בלי המילים שלך. שנשמעות
כמו מלודיות באוזניי... כל כך חרישיות. שהן רק בינינו..."
לוחשת לעצמי. שרועה על שולחן הכתיבה המשעמם שלי והדמעות
מצטברות. טיפה ועוד טיפה, כשאני חולמת עלייך. מולי.
והשירים האלה, הבטחתי שלא אשמע אותם. אבל הם כל כך נכונים.
שירים דכאוניים. כאילו שאני גם ככה לא במצב נפשי קשה.
אני רוצה לתאר על הדף הצהוב, כל מה שאמרת לי, אבל הלב שלי נועל
את המילים חזק. חזק. שאף פעם לא ילכו ממני.
(שישמרו עליי חמה בלילה.)
ונשיקות לוהטות. שכשאפילו שהן עפות באויר ממנו עד אליי הן
עדיין לוהטות. כאילו רק ברגע זה ממש יצאו משפתותיו ונצמדו
לשלי. בלי שום טעות בדרך.
"אל תפסיק..."
"תאחוז בבטן. תתמקד בתנועות. אף פעם אל תפסיק לחוש את הקצב
שלי. אל תשכח שאני מלודיה. מלודי, כי זה מה שאתה אוהב..."
אני יודעת שאתה קורא אותי. לא רק דרך החוצץ הזה שנקרא מסך.
משהו הרבה יותר עמוק ומרגש. כמו אותה שיחה על הים והשמש. בה
הכל היה נורא מושלם. יום מעונן חלקית כזה. עם רוח סתווית.
אני יודעת. שאם אני אגיד לך. בטח שתדמיין אותי. כמו שאני עושה
עכשיו. אט אט מזיזה את הבטן. לפי המוזיקה. עוצמת עיניים
בטבעיות וממששת את גופי, פורשת ידי כבתחינה לעוף הרחק.
לשבת עם עצמי. אולי אפילו איתך. על איזה סלע בחוף ים ולעשן... |