מתחת לחיוך רחב וגוף חטוב מסתתרת אני.
בשקט מוחלט מתחבאת מאחורי הריסות עצמי.
גרומה, מכוערת, פניי מחוטטים, שוכבת אני כמעט נעלמת
מאחורי השיניים הצחורות של החיוך הרחב של ההיא שהיא אני בלי
להיות אני.
פצועה, שכבתי. נאנקת מכאבי בדידותי האינסופית,
והיא מהסה אותי, לבל ישמעוני,
לבל יראו מתחת למעטה הצביעות את האמת, האמת המכוערת,
אותי.
והיא ואני אחת, אויבות ואחיות קשורות לנצח בעבותות מזוויעות,
שלאף אחת אין האומץ להשתחרר מהן, או הרצון.
היא מסתירה אותנו היטב, ההיא.
ואני מסתתרת היטב, כך שגם אם תחפש לא תמצא לעולם..