אילו יכולתי הייתי אומרת הכל. פשוט יורה לכל הכיוונים כמו
מכונת ירייה שמפעילה איבד עליה שליטה. פשוט מדברת ללא הפסקה,
אפילו לא כדי לשתות משהו, אפילו לא כדי לנשום, אפילו לא כדי
לבכות. והייתי, מכריחה אותם להקשיב. את כולם. באמת לשמוע הכל,
את הכואב, המשעמם, המיותר, ה-כל.
בלי הנחות, בלי התחשבויות, בלי דיפלומטיה. אולי הייתי צורחת
קצת. לא מכעס, רק כדי להיזכר איך הוא נשמע. הקול שלי. איך הוא
נשמע, כשהוא זועק את האמת לשמים. כשהוא לא מחבק, או מלטף או
מצחיק או נוזף, רק צועק, מדבר ללא הרף, לא נשבר, לא משתתק
בחוסר בטחון.
אולי יהיה זה הצליל היפה בעולם.
לה, דו, רה, יש בי צורך להתכונן. מי, סול, פה חוזר הקול ומשנן.
סי, סי, סי. ושוב, עכשיו סולמות.
אבל האמת לא נשמעת כמו מוסיקה. לא כמו תווים בודדים, מנותקים
חסרי משמעות. למילים יש כוח לא רגיל והאמת פעמים רבות צורמת
יותר מאשר נעימה לאוזן.
אמת, מונח חמקמק ומסולף, לא שונה בהרבה מבליל של תווים, אני
חושבת. גם אותו לוקחים ומשנים ומתאימים כל אחד לחייו, כל אחד
לנסיבות האינסופיות, שמרכיבות את החוויות הבלתי משתנות של
החיים הבלתי נגמרים. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.