בלילה, לפנות בוקר, בשובי מפגישה עם ידידי, נסעתי אל הים, כלום
אין מקום מלבד הים בו רציתי להמצא, הלילה היה ליל תחילת הקיץ,
הרוח חמה אך בנסיעתי חשתי תחילתה של צינת בוקר, פנסי רחוב
צהבהבים האירו את דרכי, לא שמתי ליבי למהירות בה נסעתי, הייתי
שקוע בתחושות ומחשבות, חלון הרכב היה פתוח והתמסרתי לריחות
הלילה, ריח מתוק של פריחה עלה באפי מלווה בתחושת חמימות שרוממה
את רוחי. החניתי את רכבי ויצאתי אל החוף, שביל הכניסה היה
חשוך, ותחושת פחד עלתה בקירבי, הבנתי שאני לבד ובודד באפלת
הלילה, חששתי שמא זר כלשהו ינסה לפגוע בי, אך חזקתי את עצמי
במחשבה שחששות אלו אינם מוצדקים. התקדמתי באפלה וחשתי חול ים
מתחת לרגלי, מאט את צעדי ומדמה הלכתי לזו של שיכור. ממולי
הבחנתי באורה של מדורה, קבוצת נערים התקבצו סביבה ושוחחו,
רציתי בכל ליבי לברך אותם לשלום, לשאול לשלומם, לבוא עמם בשיחה
סביב אור המדורה, אך לא עשיתי זאת, בעוברי על פניהם לא אמרתי
מילה, ודומני שהתעלמו הם ממני. התקדמתי על פני חול הים, ובחשכה
יכולתי להבין בזוג צעיר חולף על פני אל עבר המדורה, שוב עלתה
בי המחשבה לברכם לשלום ושוב לא עשיתי זאת, וכי לא רציתי שיחשדו
בי לתמהוני.
עצרתי ליד קבוצת סלעים והתישבתי, בדל הסגריה שהיה בפי כבה מכבר
ולכשהבחנתי בזאת, השלכתי אותו ארצה. מאחורי היתה גבעה סלעית
ומלפני געש הים, צפיתי לשמאלי וראיתי את המזח מואר בהילתם של
פנסים, חלקם צהובים חלקם לבנים, מאחורי סלעי המזח הזדקפו תרני
סירות מפרש, המראה היה נהדר, והקדשתי לו מספר דקות . העברתי
בראשי את תיאור המחזה, על הרוח שמלטפת את תורן הספינה, והילת
האור הנהדרת. המשכתי לשבת באי נוחות על הסלע, והסתכלתי לסרוגין
בגלי הים ובקבוצת האנשים סביב המדורה, הם היו רחוקים ממני
ואפלה ארוכה הפרידה בנינו. הענקתי לעצמי חיבוק, כאילו כדי
להתחמם. קמתי מן הסלע ועמדתי אל מול הים. אני מלא אהבה, וזה
בסדר גמור, עכשיו לכשאני כותב שורות אלו, אל מול מילותי אני
בטוח שאמצא דרך לפלס מבעד לקושי ולהעניק את אהבתי, אך באותו
רגע חשתי מסכן. השתנתי מאחורי סלע והעפתי מבט אחרון בגלים,
באדווה הלבנה היפה כל כך ,נפרדתי לשלום מן הים.
בשובי מן האפלה עברתי שוב ליד המדורה, בחורה צעירה לבושה
בחולצת כותנה כחולה מפוספסת לבן הסתכלה עלי וחייכה "שלום איש"
היא אמרה, רציתי להודות לה, להפנות אליה את ברכת השלום הלבבית
ביותר שיכולתי לאמץ, אך מפי יצאו המילים "לילה טוב" והמשכתי
ללכת. חשתי צער באומרי מילים קרות אלו, ועם כל דריכה נוספת
בחול הים לכיוון המכונית, הצער התגבר ונעשה לעצב של ממש.
בנסיעתי חזרה שקעתי בתחושת העצב.