מהו שסימא את עינינו?
ההרים?
השמש?
רעינו?
אולי האהבה?
התקווה מתנשמת, שועטת גבהים, התממשה,
כך נדמה, בהתה.
כך נדמה, ניסו ידינו במשיכת זרועות.
עכשיו אני וההר
מתרפק באדמומיות חיוורת
נבעט בנעל גסה.
חיבוק אבנים.
ופעימת הדם רותחת בעורקים, נמתחת
לזלוג ולקרוע את בבואת גלגל החמה,
שעדיין רוטטת בגלגל העין.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.