היא הייתה האהבה הראשונה שלי,
הראשונה וכנראה גם האחרונה שאוהב באמת.
שנתיים וחצי לא התראנו ופתאום ברביעי בערב,
בתחנה הישנה ליד המרכז.
כמו בחלום היא הופיעה מולי,
פיה משוגעת עם עיניים סגולות.
"אני רואה שאת עוד קוראת" היא אמרה ברוך מתעניין.
אני לא קונה את זה אני לא קונה את זה.
"את גם עוד כותבת", היא נגעה בקצות האצבעות מרוחות הדיו שלי.
מיהרתי למשוך את היד לאחור.
"זה לא מדבק מה שיש לי את יודעת"
ארס משולב באכזבה בקע מקולה.
מוכר, כל כך מוכר.
"ואת עוד מעשנת", מלמלה בייאוש כשהוצאתי את חפיסת הסיגריות
שלי, והתכופפתי נואשת לתיק, מחפשת מצת. טבעתי בחיפושים בשקט.
רק לא לתוך העיניים שלה, לתוך הסגול המכשף.
"כן, את צודקת, אני גם עוד שותה ושרה במקלחת,
אני אותו עוף מוזר טוב?! "
היא ניצלה את זה שהתכופפתי ונגעה בי שם, בנקודה בגב, במקום הרך
של החיבור שלהן.
"זה עוד פה?" לחץ עדין מתון מדגדג מטרף
אני לא נופלת לזה, אני לא נופלת.
התרוממתי במהירות, דוחפת אותה בגסות הצידה. "אני לא מאמינה
באגדות יותר" , ניסיתי לשמור על קור ואיפוק.
"באמת, אז מה את כותבת עכשיו בלילות הלבנים שלך? "
"ארוטיקה", עניתי בטון ציני קר ויבש.
העיניים שלי פגשו את המבט המשועשע שלה, העיניים שלה רקדו מצחוק
וגם אני כבר לא התאפקתי
מלכודת דבש מתוקה ועוקצת, כולי שלה עכשיו.
היא התיישבה לידי בשקט, מנענעת רגל קטנה, פוגעת בעמוד התחנה
מדי פעם.
"די כבר, זה מעצבן הרעש הזה! " , היא התעקשה להמשיך ואני
התרגזתי ותפסתי את הרגל שלה, תוך שהיא צוחקת ומתפתלת.
משחק בלי כללים ואני כבר מזמן בצד המפסיד.
שחררתי את הרגל שלה , מריצה לא מריצה בראש מה היה קורה אם לא
הייתי עושה את זה.
בזוית העין ראיתי שהיא מסתכלת עליי, נמנעתי ממבטה או מכל נקודה
אחרת, תקעתי מבט ריק וחלול באוויר.
אני לא בוכה לידה יותר, לא עכשיו ולא אף פעם.
"אז מה, זה השיגעון שלך עכשיו? ", היא בחנה במבט משועשע מסוקרן
את המצלמה שלי ותיק העבודות. מזל שלא היו שם את התמונות של
יונתן, היא הייתה מתאכזבת.
חבל שלא הכאבתי לה שם, בבשר הכי רך של הלב.
"למה את יותר מתחברת, לטבע, לדומם, לאנשים?"
"קיבינימט אתך" , עכשיו כבר לא התאפקתי, "את רוצה תשבי פה
ותבעטי בעמודים אבל אל תנסי לנהל דיון אינטלקטואלי טוב?!"
היא התכווצה במקום, מבוהלת כמעה, אולי אפילו רועדת.
"אפילו סלעים נשברים, אני אומרת לך "
עדיין נמנעתי מלהביט בה, לא ראיתי שהיא בוכה אבל קול משיכות
האף הסגיר אותה.
"אז מה... את... " היא נשמה עמוק, משיבה לעצמה את הביטחון
הקפוא שלה.
"את מאושרת עכשיו? "
רק אתך יכולתי להיות מאושרת, למה את שואלת
כשאת מכירה את התשובה?!
נקטתי בשיטה שתמיד עבדה לי אתה, נשארתי לשבת, שותקת.
ריח של אביב דגדג לי את האף.
התחלות חדשות מחכות לי אולי
ברגע של אומץ וספונטניות צילמתי אותה פעמיים שלוש,
לא מרוכזת ממש בצילום.
היא נישקה אותי פעמיים כשקמה ללכת.
אחת על הראש ואחת בין העיניים.
"כמו אם תהיי לי, חיבוקך המגן בחשכת עולמי"
כמעט אמרנו שתינו את המילים האסורות , הן נשארו לשבת שם על
הספסל הרבה אחרי לכתה והרבה אחרי האוטובוס שלי.
פיתחתי את התמונות  בערך שבוע אחר כך.
חייכנית וקסומה כפיה היא הביטה בי ככה מהן, סגולה וצוחקת.
כישוף ילדותי פיה משוגעת שלי
בתמונה השלישית התבוננתי במשך כמה דקות. צילמתי אותה אחרי שהיא
קמה ללכת, תפסתי את הגב וזווית של חיוך.
אבל לא הגב ולא החיוך הם אלו שלכדו אותי המומה,
בוכה וצוחקת ביחד.
יצאתי מהחדר, סוגרת אחרי את הדלת,
כמו מפחדת לתת לאמת ההיא לצאת ממנו.
חנוקה מדמעות מלמלתי בשקט
"כי צלמך בצלמי, נשמתך נשמתי וכנפיי הן כנפייך



לנצח "