התבוננתי בדף הריק. שעה ישבתי מולו, מתענגת על רכותו. מניחה
עליו אצבע מורה,  כמו תראפיה לגוף, המרקם החלק. מרימה אותה.
ושוב נוגעת בדף, הפעם עם כל כף ידי, הו, איזו תחושה עילאית של
ריחוף.
אני ממששת באיטיות את לבן, בעוד זרמים עולים וגואים בגופי.
מרימה את הדף, מצמידה אותו לפני, מריחה את החדש, את החלק, את
הנולד והבלתי נגוע. הדף הבתול גירה אותי. מעבירה אותו על גופי,
רעד, צמרמורת. אני מתנשמת בכבדות, עולה ויורדת, גואה ומשפלת.
מקרבת לעיניי , כך שהוא מסתיר ממני את העולם החיצוני, נותנת
לעצמי לטבוע בלובן החלבי, באור הנצחי. כמה כיף לא לראות צבעים,
לא להתמודד עם הבלבול בעיניים, זה עושה לי כאב ראש. כמה טוב
בריק! בחלל המוחלט!
איזה ריגוש! גאולה, הו, גאולה!.
אוזניי נהפכו אטומות לכל רחש, מוחי אטום למחשבות ועיניי אטומות
לצבע. כל עצב בגופי מתוח, רגיש לכל רעד, כל חריץ בדף. המרקם.
איזה חידוש. דף נקי מבעיות, תן לי לשחות בתוכך! ולא לחזור
חזרה!
להתראות מציאות, נסעתי לירח.

כל זה רק בגלל שלא היה לי מה לכתוב...