דמעותיי זורמות בלי סוף
אני טובעת בעצב שגרמת לי
אתה פתחת את הסכר
ובנהר הזה- אני לא יודעת לשחות.
והמים שקטים כאילו כלום לא קרה
שקטים כמו עינייך, שמסרבות לראות מה גרמת לי
אבל אני רואה את הסערה באופק
וככל שהעצב מתגבר, כך המים סוערים וגועשים.
ובנהר זורמות ההבטחות שווא שלך
והתקוות המאכזבות
ובנהר זורמת המושלמות שלך
לצד הצביעות שלך.
הטוב לצד הרוע.
ובנהר שטים הקירבה והיחס, שנתנו לי חיים
לצד הריחוק וההתעלמות, שהרגו אותי.
ואתה לא מנסה להציל אותי, אפילו יד לא מושיט
כדי להוציא אותי מהמים שהפכו קרים.
אתה מניח לי לטבוע.
והאהבה כלפייך לא נחלשה
היא הפכה לאבנים כבדות שמושכות אותי לקרקעית
וגורמות לי לשקוע עמוק יותר ויותר... |
