זה סיפור על בחורה צעירה
שאת שיריי ישבה וקראה
ובמקום להבין מתוך השירה
את זעקתי אל האהבה לשמה,
היא סברה שאני כבר מוצף בה
וחבל שתשקיע בוידוי מצידה.
אז הלכה אותה הבחורה
ועל צוק, אל מול הים, התיישבה,
הקשיבה לרחשי הגלים המתנפצים
אשר היוו רקע למילות שיריי המהדהדים.
היא שקעה אל תוך האשליה
והחלה לפתח פנטזיות בליבה.
היא כבר דמיינה שבסירנה פגשה
וכאילו זו אל המצולות הזמינתה
וללא משים מהצוק קפצה
ואת כל מפלצות הים ראתה
בעודה מנסה לארגן נשימתה
והנה נתקלה בסלע וקבלה חבטה.
ואז אל ההכרה היא חזרה
ואל החוף חתרה בשארית כוחה,
על החול התמוטטה-
בדיוק באותה נקודה
בה ישבתי וכתבתי את שיריי
ובראותי אותה- פרצו דמעותיי.
כל-כך יפה הייתה הבחורה
וכמעט בגללי הלכה לעולמה,
בחפשה אחר האהבה
שהייתה אליה כה קרובה וזמינה
אך רק אי-ידיעתה
אותי ואי-ידיעתי אותה
גרמו לשנינו להסתובב בעלטה
במקום לחגוג עם האהבה.
מאותו היום נדרתי נדר לעצמי
שלא אסתפק רק בהבעת אהבתי
אלא אכרה אוזן תמיד
לכל מילת אהבה של הצד השני,
שמא מכוונת אליי...
שמא נענו תפילותיי?
9/09/02 © |
