"יובל, הולכים לסבתא טובה בוא מהר" אמא צעקה מדלת הכניסה. יובל
ישב בחדר שלו סה"כ ילד בן 15 והקשיב למוזיקה חזקה. הוא לא שמע
את אמא.
שנתיים הוא חי ככה בלי לחיות. מאז שאופיר נפטר, התאבד. הוא חי
בלי לחיות, הוא לא נהנה, הוא סובל. שניהם הלכו באותה דרך ביחד
ורק אחד הלך. רק אחד נכנע, רק אחד ויתר.
עליתי לחדר שלו ואמרתי לו שהולכים הוא נתן לי מבט כזה שאומר
"נראה לך שזה מעניין אותי שאתם הולכים, תלכו"! הוא לא כעס עלי,
הוא כעס על עצמו. הוא כל כך כעס על עצמו. כמה בכיתי איתו ולבד
כשאופיר הלך.
איזה נורא זה היה! יובל מרגיש נורא שהוא לא זה שהתאבד, נפטר.
ההורים שלנו לא שחכו את השנתיים הקשות ואת מסלול החיים הארוך
שמחכה לנו, אבל הם ממשיכים בדרך שלהם מנסים לחזק את יובלי,
מנסים למצוא דרך אחרת להחזיר אותו לחיים, אבל קשה להם גם. קשה
לכולנו.
אמרתי לאמא שאני אשאר עם יובל, סתם כי בכל זאת יום שבת, למה
שיהיה לבד. לא שהשבת ממש מזיזה לי. אבל זה יום חופשי כזה.
זה היום שאני אומרת עד היום תודה לאלוהים על שנשארתי בבית אין
לי מושג מה זה קשור לאלוהים, אבל תודה.
יובל ואני ראינו טלויזיה ביחד בלי לדבר, היו כמה טלפונים חלק
לי חלק בשביל יובל.
הכנתי לנו אוכל ספגטי ברוטב עגבניות, הארוחה הכי שווה בחיים.
יובל סיפר כמה בדיחות, צחקנו,אכלנו, שבענו. ראינו קצת טלויזיה
והגיעה הפרסומת של הסמים. תווי-הפנים של יובל השתנו, הוא נעשה
אדמדם ועצוב. וזה כל כך פגע בי שזה מה שקרה, שככה החיים שינו
להם כיוון והרסו את יובל.
ליובל זלגה דמעה אחת, וזהו. הוא תמיד בוכה קצת, הוא לא ממש
מראה את העצב עכשיו. פעם הוא יותר הראה. היום, הוא מפחד
מהדמעות.
כשהלכתי למחשב, חיפשתי איזה עבודה שהתחלתי אתמול ובמקום זה
מצאתי מין סיפור קטן שיובל כתב. ידעתי שאסור לי לקרוא את זה.
יובל כתב שם על אופיר, ממש דיוקן של אופיר. הוא כל כך יודע
לכתוב, אבל ככה זה כתיבה זה שיחרור. ההבעה הכי טובה באה
כשכותבים.
עליתי למעלה וראיתי שיובל מנגן לו בגיטרה שלו. הוא מנגן כבר 4
שנים, אין נגן כמוהו. מוכשר להפליא. הוא עוד יקים איזה להקת
רוק יום אחד, סגנון גאנס אנד רוזס.
יובל חייך אלי ואמר לי שהוא הכניס את הכלים למדיח ושצריך
להפעיל אותו והוא לא יודע איך, הפעלתי ועליתי למעלה לישון.
כשקמתי, ראיתי שיובל נרדם על הספה ומסביבו ניירות. הסתכלתי
קצת, איך הוא כותב שירים בכתב לא מובן, על חברות נפש שהייתה לו
פעם. ואיך הכל נפל כל-כך מהר, ככה פשוט הלך לו החבר הכי טוב
שלו.
לא שמתי לב שהוא התעורר, נסחפתי ברגשות שלו. הוא העיף אותי
בהפתעה הצידה ואסף את הניירות שלו. הפרצוף שלו היה אדום, הוא
כעס. הוא רץ למעלה ואני אחריו, הוא טרק את הדלת כל כך חזק ולא
יצא משם. עברה שעה ואחרי דפיקות וצעקות משני צידי הדלת הוא יצא
מהחדר ועיניו אדומות נורא, העינים האלה הזכירו לי ימים אחרים,
אך אלה עוברים עכשיו בהדרגה. העיינים היו אדומות מבכי, יובל
הסתכל עלי ואמר לי בקול חלש ופגוע שהוא לא יכול יותר שהוא
מתגעגע והדליק סיגריה. התחלתי לבכות יחד איתו ולחבק אותו
ולנשק.
באותו הרגע הוא נפתח אלי. הוא סיפר לי הכל איך זה התחיל ולמה.
הסיבות היו כל-כך טיפשיות שהוא אפילו צחק מדי פעם. בכינו
וצחקנו. והוא הראה לי את כל השירים שהוא כתב וגיליתי את אח שלי
מחדש.
את העיניים שלו, את החיוך, את העצב ואפילו את השמחה. הוא היה
כל- כך סגור, בטוח בתוך הקונכייה שלו ועכשיו הוא יצא ממנה.
ההורים שלי חזרו, אחרי יום מפרך אצל סבתא אמרו שלום, נתנו
נשיקה, ביררו מה עשינו והלכו למיטה. יובל ואני נשארנו לדבר כמו
שבחיים לא דיברנו, על הכל, זה היה מדהים.
היום, שנינו כבר גדולים ויובל עובד ויש לו דירה עם שותף וחברה,
אני באונברסיטה לומדת פסיכולוגיה וההורים שלנו שומרים על קשר
מרחוק.
והחיים שוב שינו כיוון, בתוך שניה, בתוך רגע.
הזמן עבר כל-כך מהר וכל-כך לאט, אני מסתכלת אחורה בחיוך ודימעה
ופשוט לא מבינה איך החיים האלו משנים כיוון כל דקה ושכל שניה
יכולה לשנות פנים עצובות לשמחות ואני מסתכלת על יובל ואני רואה
בנאדם אחר, בנאדם חדש ואני פשוט לא מאמינה. אני כל-כך שמחה,
כל-כך מאושרת.
היום יש אזכרה לאופיר וכולנו נהיה שם, אחרי הרבה כעס עלי
שקראתי בלי לשאול את הדיוקן שהוא כתב על אופיר, שיכנעתי אותו
לקרוא את זה באזכרה.
אחרי ההאזכרה יובל הסתובב אלי ואמר לי: "את יודעת, אופיר תמיד
אמר שאת יפה. בתור ילד הוא תמיד הציץ לך לחדר". בעיניים
מופתעות שאלתי "למה אתה אומר לי את זה עכשיו"? . יובל הרכין את
ראשו ואמר "לא יודע בלי קשר, סתם נזכרתי בזה פתאום, אבל באמת
את יודעת משהו, היתה לנו חברות נפש, היינו כל כך נאמנים אחד
לשני. ממש כמו בעל ואישה אוקי, חכי שניה זה נשמע קצת רע. בכל
אופן, רציתי להגיד לך שאת באמת תמיד היית שם בשבילי ותמיד הבנת
אותי, גם כשלא אמרת כלום. מכירה את המשפט הזה שהשתיקה אומרת
לפעמים יותר הרבה מדיבור, זה מה שקרה לי איתך המבטים שלך, העצב
שהיה לך בעיניים בפגישות אם הפיסכולוג, הרס אותי. אז רציתי
להגיד לך תודה שהמבטים שלך נתנו לי כוח לפעמים לתקן את עצמי
והמילים הבודדות שאמרת האירו את עיניי מדי פעם, אז תודה. תודה
רבה". אני לא עמדתי בזה ופרצתי בבכי. יובל נתן לי חיוך וצחק
עלי שאני כזאת רגשנית הוא חיבק אותי חזק ואני אותו.
די הצחיק אותי שהעצב שלי בעיניים הרס אותו באותו זמן שהעצב שלו
בעיניים הרס אותי.
ההורים שלי הצטרפו לחיבוק ומי שהסתכל מהצד עוד היה יכול לחשוב
שאנחנו "משפחה טובה".
