לקחתי איתי מעט רגש וקצת חום,ארוזים בתוך מפית אדומה לבנה
משובצת,תלוייה על צווארי.
לפני שעזבתי את הלב.
התכוננתי כבר לימים הקשים שיחולו עליי,בהם אספוג רק
אכזבות,ויהייה לי קר.
וכך נטשתי,חיפשתי את הבגרות שלי,במסע אחר האהבה.

היו ימים קשים,שרק בכי ודמעות תקפו אותי,כי לא מצאתי.
כמעט התייאשתי!!!
והיו ימים,שנראה מעט אור בקצה המנהרה,
ראיתי אותו,עומד שם,אך עדיין לא הייתי בטוחה.
הייתי נבוכה.
(אולי יש לו כבר אהבה?!)

וכולם אמרו לי שאני אתייאש,
שאני לא חזקה מספיק,
שכמעט שאין כאלו ששרדו את זה.
ואני עקרב.
שאני אגיד לא לאתגרים?
סובבתי את כל השמועות על האצבע הקטנה שלי,
וברחתי.


העמדתי פני ילדה קטנה,שמסרבת להקשיב למה שנכון.
אבל זה היה שווה את זה.
כל המסע הזה.
שנים על גבי שנים...חיכתי,בכיתי,רעדתי.
החום שלי אזל...

ברגע האחרון,שכבר כמעט החלטתי,שהמזל שלי במקרה הזה הפסיד,
אני הרגשתי,
קצר של חשמל,
מרטט לי בגוף,
מחזיר אותי,כמו מערבולת,אל הלב ממנו ברחתי,
רק הפעם הוא היה שונה,
כל כך, כל כך דומה.
שם מצאתי לי בית.וחום.ואהבה.
ניצחתי את כל מי שאמר לי,שכל יום אתאכזב רק עוד.
שלא שאמרו לי שבחיים לא אמצא דבר כזה.
שנקרא אהבה.