רונית סטרה לי, טוב, היא לא בדיוק סטרה לי, אבל היא ניסתה, זה
גם משהו, לפחות מגיע לה קרדיט על כוונה תחילה. זה לא אשמתה
שתפסתי לה את היד. אני עדיין לא בטוח אם לתפוס את ידה של מישהי
שסוטרת לך נחשב כחוסר טקט או כהגנה עצמית.

חייכתי אל פנייה המאדימות.
"עלי ללכת," אמרתי ושחררתי את ידי מידה של חברתי (או שמא כבר
הייתה היא אז חברתי לשעבר)  "נעשה מאוחר מאוד", השעה הייתה אחת
וחצי בצהרים. הסתובבתי ופניתי לכיוון הדלת. החלטתי להשאיר את
השקית שהבאתי איתי לביתה, בעיקר בגלל שזה היה הורס את כל הגישה
שלי למצב אם הייתי שואל "אגב, לפני שאת סוטרת לי שנית, האם
זכור לך במקרה איפה הנחתי את השקית שהבאתי עמי?". אותה שקית
הייתה בית משכנם הארעי של ארבעה וחצי שקלים ושל ספר הכנה
לבגרות בתנ"ך של אנקורי. על הספר לא התאבלתי, ובאשר לשקלים,
ישנו מחיר שאדם צריך לשלם על כך שעצר סטירה המיועדת לפניו.

יצאתי ממקומה של רונית והלכתי לעבר ביתי, לפני שהספקתי לצעוד
מספר משמעותי של צעדים, נחת ספר הכנה לבגרות של אנקורי במרחק
מטרים ספורים ממני. אפילו לא טרחתי להסתכל לעבר חלונה של
רונית.

בדרך חזרה התחלתי לצאת מאותו מנגנון הגנה, אדישות טוטאלית,
שאליו נכנסתי לפני יותר משעה, כשהתחילו הבעיות עם רונית.
כתוצאה מכך הרגשתי יותר ויותר רע.

עוד אני הולך, עיני טמונות במדרכה שמתחת לרגלי, נשמע צלצול
פעמון. כאשר הסתתי את מבטי לעבר מקור הקול ראיתי איש רכוב על
אופניים, שבקושי הצליח להתחמק מהתנגשות עם הולך רגל אחד במרחק
של כמאה מטרים ממני. מבטי, משום מה, נשאר דבוק על אותו רוחב
אופניים ובעודו מתקרב שמתי לב להופעתו. הוא היה די שמן, אבל
שמן טוב לא שמן רע, פניו תפוחות השנים היו עטורות זקן ובראשו
היה קירח.

כשהתקרב הרוכב אלי יצא לי להביט לתוך עיניו והוא החזיר מבט,
אז חייכתי אליו חיוך עצוב במקצת . להפתעתי, כיסה את פניו
התפוחות חיוך חם והוא הנהן בראשו כמי ששמע הרגע הערה שעמדה על
קצה לשונו או כמי שבין רגע ירד נטל מעל ליבו. רגע קט זה, רווי
החיוכים, חלף על פני וכמו הרגע גם רוכב האופניים השמנמן, אשר
אותתו נעלם מעבר לפינה.

חשבתי והתעצבתי על כך שלא יצא לי לדבר איתו ובמקביל החלטתי
שמוטב שכך. מה עוד חשבתי? חשבתי שחבל שאין יותר אנשים שמנמנים
רחובי-אפנים ועתורי זקן, המפזרים מבטים מלאי הבנה ונלווי
חיוכים ללא צורך בסיבה חגיגית.

התחלתי להפוך ולהפוך באותו איש שמנמן-מזוקן במחשבתי וקבעתי
שהוא בן-אדם שגרתי, כלומר לא שגרתי, ולפעמים גם ההפך. הוא אחד
מאותם אנשים המסתובבים ללא תכלית פרקטית כל היום, אך מה שייחד
אותו מכל שאר אותם אנשים מסתובבים היה חיוכו, אשר היה מעודד את
המזדמן להשיח עמו וכך היה רוחש לבבות. לפיכך היה אותו איש מכיר
ומיודד עם כולם. בנוסף, איש לא זוכר אפילו פעם אחת בה ראה אותו
עובד, אוכל או נוקט בפעילות הישרדותית אחרת. הוא רק משוטט
ממקום למקום, מדבר ומחייך אל האנשים המצויים באותו המקום אליו
הגיע.
את כל מכריו המרובים של אותו שמנמן-מזוקן, בעוד הם חושבים
עליו, מטרידה שאלה אחת, "בין כל ההסתובבויות, והשיחות
והחיוכים, מתי יש לו זמן לטפח את תפיחותו?". אך במוקדם או
במאוחר מחליט כל שואל שאלה זו לגופו, כי אל לו להתעסק במופלא
ממנו.

המשכתי ושיבצתי את דמותו של השמנמן-המזוקן במצבים שונים:
דמיינתי אותו מעשן סיגריה בעודו מדבר, משחק שש-בש בעודו מדבר,
נשען אל דלפק פיצוחיה בעודו מדבר ומתעסק בשלל פעילויות שגרתיות
נוספות בעודו מדבר. אבל בהחלט לא דמיינתי אותו בבית-המשפט מובא
לדין באשמת הרג. אך כך, למורת רוחי הגדולה, כך ראיתיו בפעם
השלישית בה נפגשנו.

בפעם השנייה לא בדיוק נפגשנו, כלומר, אני ראיתי אותו והוא לא
בדיוק ראה אותי.
כך היה הסיפור:
היה זה יום חמישי בשתיים-עשרה וקצת בלילה ואני חיכיתי בחוסר
מעש לאוטובוס שיקח אותי למרכז תל-אביב. התיישבתי כהרגלי,
מאחורי תחנת האוטובוס על גדר בטון בגובה המותניים המפרידה בין
הרחוב לחצר בניין. לאחר כמה דקות ראיתי את האיש השמנמן-המזוקן
מתקרב, וכשעבר מתחת לפנס רחוב זהיתי אותו בבירור. כמובן שנורא
התרגשתי ולא היה דבר  שרציתי יותר מלפתוח עמו בשיחה, אך היה
ניכר משפת הגוף שהוא טרוד מאוד, לכן החלטתי לעזוב אותו לנפשו.
הוא עצר ליד עמוד חשמל והחל לדבר עם איש אחד אשר נישען על אותו
עמוד, אך לא היה זה סוג הדיבור שדמיינתי בראשי, היה זה דיבור
אלים.

אהיה כן אתכם ואומר שאין ברצוני לתאר את מה שהתרחש להלן בפרטי
פרטים ולכן אסכם: ראיתי את השמנמן-מזוקן הורג את אותו האדם
שהיה נשען על עמוד החשמל, בתום מעשה התעובה הסתובב השמן וברח,
אך לא לפני ששלח לעברי מבט חטוף שהקפיא אותי במקומי במשך פרק
זמן שהיה לי כמו נצח נצחים. התחנה הסתירה אותי חלקית ולכן השמן
יכל היה לראות רק גוף אחד, וגם זה במעורפל. אולי החליט השמן
שמסוכן מדי לנסות לרצוח גם אותי, אולי בכלל לא התכוון לרצוח את
אותו אדם ולכן לא הטריד את עצמו איתי ואולי חשב שלא יהיה
ביכולתי לזהותו. תהיה הסיבה אשר תהיה, הוא לא הטריח את עצמו
איתי ואני נשארתי חי, במובן הטכני לפחות.

כאשר סוף סוף יכולתי לזוז, אחרי שיצאתי מן ההלם והטעם המבחיל
של גועל מטאפיזי אשר עשה לו בית בפי החל להתפוגג, המשטרה כבר
הגיעה. נתתי עדות וכעבור כמה חודשים העדתי בבית המשפט, השמן
נידון לעשר שנות מאסר.

כשנה וחצי לאחר מכן כבר הצלחתי לסלק את הזוועה ממני כמעט
לגמרי, אך לא בזאת תמו מפגשי עם השמנמן-המזוקן.
יום אחד, נפרדתי מרונית, שוב, אבל מאז היא התבגרה. הפעם היא לא
סטרה לי ואף לא ניסתה. היא סתם אמרה "לך" בחוסר רגש מפוברק, מה
היה עלי לעשות? הלכתי. הלכתי תחילה אל הדלת, אז אל דלת הבניין,
אז אל תחנת האוטובוסים, אז, לפני שהבנתי מה אני עושה, מצאתי את
עצמי בבית-הכלא מבקש לפגוש את השמנמן-המזוקן (שמו היה ידוע
לי). הבאתי לו פקט של סיגריות, כי הרגשתי רע לבוא למשכנו של
אדם שלא ראיתי זמן רב ללא מתנה (אני עדיין לא יודע אם הוא בכלל
מעשן). נפגשנו, מסרתי לו את הפקט והתישבתי מולו. שפכתי את ליבי
ודמעותי בפניו כאחד, דיברתי אליו, על רונית ועל כל דבר אחר
שהטריד אותי בשנתיים האחרונות. כל אותו זמן ישב השמנמן המזוקן
מולי ומבט מלא הבנה היה פרוש על פניו. לאחר רצף הדיבור שלי,
שנמשך ונמשך ונמשך, אמר הוא מה שאמר והזכיר לי פריט מידע
שהצלחתי לשכוח עם כל שאר פריטי המידע אודות אותה תקרית נוראה,
השמנמן-המזוקן בכלל לא דובר עיברית.


מוקדש באהבה חסרת גבולות לאדם הראשון שהמציא את התה "ארל גריי"