הגעתי למסקנה שאני אוהבת ספרים שמבוססים על מציאות. אני מרגישה
כל כל אמיתית כשאני קוראת אותם, כי אף פעם לא באות לי המחשבות
של "אוי... באמת, זה לא יכול להיות!" כמו באותם ספרי מתבגרים
טפשיים, שה"מכוערת" עוברת מהפך וה"חתיך" נידלק עליה, וכך הם
חיים האושר ועושר בחיים השיטחיים, חסרי הערך והמשמעות שלהם.

אני כל כך אוהבת ספרים שמבוססים על סיפור אמיתי, כמו שאמרתי.
כל כך הרבה עומק מציאותי וכאב בא מהם, למה בחרתי במילה כאב?!
כי לא מבססים ספר על סיפור שכולו אפוף אושר וכל טוב, בספרים
"ריאליסטים" רוצים לשתף כאב וסבל בליווי מחשבות אישיות שמתארות
הכל מזוית ראיה אחת. כי אני לא אקרא ספר שמספר על אחת שיצאה
לחופשה נהדרת עם החבר שלה, אני אקרא על אחת שהשתמשה בסמים מגיל
צעיר ונהפכה לנרקומנית עוד לפני שמלאו לה 14 ("אני כריסטיאנה
פ."), אני יודעת שאני ארצה לדעת עליה יותר ואתעניין בה יותר
מאשר בנערה שחייה באושר. למה? אבל למה? - אני לא יכולה להסביר
את הסקרנות של היצור האנושי, והרצון של בני האדם במיסתורין, או
יותר נכון את הרצון שלי במיסתורין.

אומנם הטעם שלי הוא לא בהכרח הטעם שלך, אבל חשוב היה לי לשתף,
ולנסות להסביר לא רק לאחרים אלא גם לי את אהבתי לספרים.