עכשיו הדמעות שלי, זולגות אחת אחרי השניה.
אבא יושב בצד ונותן לי חיבוק, מדי פעם, החיבוק של אבא יותר טוב
משלך.
אבל אם אבא אני לא מדברת, עם אבא אני לא ממש מתקשרת.
רומי וסיון יושבות בצד, ומביאות עוגות לאורחים בעצם למנחמים.
אמא,אומרים שמתי שבנאדם הולך מרגישים בחסרונו.
המשפט הזה נכון, וצובט בלב.
פתאום הכל נעשה כל כך כואב.
אנשים מרחמים עלי, הם מרחמים עלי. לפעמים אני אוהבת את זה.
ולפעמים זה מתחיל לעצבן.
כי אני רוצה להיות לבד, לחשוב עליך.
אף אחד פה לא סיפר לי סיפור מדהים עליך שלא ידעתי מקודם.
כנראה שכמו שאני ראיתי אותך, היית ככה.
אני רק לא מבינה מה גרם לך להיות קרה?
האם זה החיים שהפנו לך גב בשנותייך המאוחרות?
האם זה אבא שהפסיק לאהוב?
הא אמא, מה קרה?
אין לי תשובה. יש דממה.
עכשיו לילה,ואת חסרה.
בכל אופן,היית אמא שלי,את היכרת אותי מאז שהייתי קטנה, את ראית
משתנה.
את שמת לב להכל. רק אף פעם לא אמרת. למה לא אמרת, אמא?
לא משנה, מספיק עם השאלות בלי התשובות.
אמא,תודה. תודה על היותך את. תודה על שהיית פה כמה שיכולת.
תודה שהארת את עייני שאני לא מושלמת אפילו לא קרובה.
יש באמת שאלה אחת שאני רוצה תשובה: האם אני עזרתי לך פעם, אמא?
האם נתתי לך משהו בחיים. אני בטוחה שיש משהו.
ואולי יום אחד אני אדע מהו.
ועד אז, אמא שלי, קרה, יקרה, שלום!
נ.ב
אני לא יודעת אם את באמת רואה אותי מלמעלה, או שהכל סתם
שטויות.
אבל אם את רואה. אז שתדעי לך שאני ילדה טובה, שזה לא כמו שזה
נראה. אני עוד מעט יקבל סוכריה. רק אמא ממי אני יקבל נשיקה?
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.