דמות כהה תמירה הילכה באיטיות באולם רחב הידיים. כל הנוכחים
בחדר הביטו בו ביראת כבוד, מחכים לרגע בו יתיישב על כיסא העץ
הגדול מאחורי השולחן הכבד. האיש התיישב במקומו, הסיט לצדדיו את
קפלי הגלימה הרחבה והכבדה, הוריד את הברדס מעל ראשו, וליטף את
זקנו הלבן והארוך בשימת לב.
הוא הביט במבט חודר עצמות באסיר הכפות בשלשלאות אור זוהרות,
ראשו מורכן, מצפה לגזר דינו לאחר המשפט שזה עתה תם.
"האם אתה, המכשף וורדזדולרף מודה באשמת בגידה במועצת המכשפים
של אלתלן?", שאל בקול חמור.
המכשף הרים ראשו, עיניו הכהות והאפלות כבריכות שחורות הביטו
בשופט כבויות. "אכן", ענה במילה קצרה ששקלה כל כך הרבה.
"ובכן", אמר השופט וליטף הלוך ושוב את זקנו, חופר בתוכו
מהקצוות ועד הסנטר, "אני דן אותך לחמש- מאות שנים של גלגולי
כלב. אתה תחייה ככלב, אך עם נשמתך שלך. למעשה, לא תהיה כלב
רגיל, כי אם אתה בצורה חיצונית של כלב".
השופט הקיש באצבעותיו, והמכשף הפך לנקודת אור כחולה שהסתובבה
בחלל, ואז פתאום נעלמה.
דקות לאחר מכן, המכשף וורדזדולרף נולד מחדש מבטן כלבת רחוב אל
תוך אשפה מעופשת ומסריחה שהתגלגלה מפח ענק.
הגור הקטן זחל בעיניים עצומות אל פטמותיה של אמו, ינק ממנה
בדבקות ורעד מקור בעוד היא ליקקה מעליו את הריר והשלייה. המכשף
רצה לפקוח עיניו, אך לא יכל. הוא חשב כמה אומללים חייו וכמה
עלובים ומשעממים הם עוד עתידים להיות.

אני שרוע על הרצפה הקרירה, מביט על הקופסה הקסומה והצבעונית
שכבר למדתי שהיא נקראת "טלביזיה". היא מזכירה לי את כדור
הבדולח שלי, בו הייתי מסתכל ורואה את העבר, ההווה והעתיד של כל
יצור וכל אירוע שחשקתי בו. אני מתגעגע לכשפים שלי, לרתיעה של
אנשים ממני כשהייתי חולף על  פניהם. אני מתגעגע אפילו לאיליה.
לשיער השחור כעורב שלה, למבט המכשף שלה שהיה חזק יותר מכל
כישוף שהכרתי מעודי, ללחישות שלה כשאמרה לי דברים אותם לעולם
לא אוכל לשכוח.
בלילות אני רואה שוב ושוב את דמותה צונחת על הרצפה, משתטחת
עליה בבכי, בשמלת הקטיפה הכחולה שלה נפרשת סביבה כמניפה בעלת
קפלים אפלים כששמעה את עונשי, כשידעה שאפילו לא נוכל להיפרד
כראוי.
הזיכרון האחרון שלה שאני חוזה בדמיוני שוב ושוב הוא המבט השבור
והקרוע שלה, ננעץ בעיניי, בדמעות המבצבצות מתוכן.
איליה. איך לקחו אותך ככה ממני? את החיים שלי? תכננו יחד
להשתלט על מועצת המכשפים, שנעמוד בראשה. תכננו להיות המכשפים
החזקים ביותר ביקום, והיינו מצליחים בכך אילמלא גרומנו היה
שומע שיחתנו ומלשין עלינו בפני יושב ראש האגודה. עברתי כבר
מאות גלגולי כלב, כל אחד משעמם וסתמי יותר מהאחר. אני מורגל
בעשיית דברים בעלי משמעות, לשלוט בגורל. לבן הזקן ידע מה הוא
עושה כשנתן לי את העונש הנורא מכל- לקחת ממני את השליטה על
החיים והגורל שלי.
ואכן, הגורל אכזר. כעת אני בין הגלגולים האחרונים שלי,
לרווחתי. בקרוב אוכל לנוח את מנוחת העלמים שלי. כבר ידעתי חיי
פינוק ככלב של גבירות ועשירים,  כבר ידעתי חיי חרפה של כלב
אשפתות. חוויתי סכנות, מיתות שונות. הדבר הנורא מכל היה למות,
להיות למשך זמן קצר שנראה כנצח בממד הבין כוכבי המצוי בין
החיים למוות, לזכות לרווחה נפשית לזמן קצר, ואז הידיעה הנוראה
שמכה בך במלוא העוצמה, שלא הגעת לשלווה הנכספת לבסוף, אלא
נידונת  לפרק חיים נוסף בעולם האכזר הזה שוב ושוב בפעם המי
יודע כמה. אני מרים עיניים נוגהות אל המיטה. הגורל התאכזר אליי
עכשיו כפי שמעולם לא התאכזר. אני נקבה, ולא רק זה, אלא שהבעלים
שלי הם נערה חמודה שדומה בצורה מוזרה להפליא לאליה שלי.
הנערה, ששמה נטלי, מביטה בי לבושה במגבת בלבד. אני מביט בה,
ועדיין לא  התרגלתי לעובדה שיש לי יצרים ואינסטינקטים של חיה
ומאידך מחשבות ורצונות של אדם. למשל, פיזית יש לי דחף להזדווג
עם כלב ברחוב, נפשית יש לי את התשוקה לשכב עם בת אדם.
נטלי נותנת למגבת שלה להחליק מעל גופה הרטוב. אני מביט בה
בעיניים נוצצות וסוקר את גופה לאורך לרוחב. אני אוהב את הטעם
של נטלי, אוהב את הריחות שלה. הן של היום יום והן של הניקיון
לאחר מקלחת. אני הכי אוהב להריח אותה כשהיא חוזרת הביתה ולדעת
לפי הריח עם מי היא נפגשה ואיפה היא הייתה. אני אוהב במיוחד
להיות נוכח בחדר השינה שלה כשהגבר התורן בא אליה והם שוכבים על
המיטה. אני אוהב את ריח הסקס המיוחד שעומד באוויר אחרי שהם
גומרים. הכי מצחיק אותי החבר הנוכחי שלה. הם שכבו רק פעם אחת
בינתיים (לפחות בבית שלה), והם ביחד כבר חודש בזמן אדם, וארבעה
ימים בזמן של כלב. כלומר, לא בזמן שלי כי אני חווה את הזמן ואת
המציאות כאדם לכל דבר. בפעם ההיא שהם שכבו, ישבתי על השטיח
השעיר והבטתי בהם מתנשפים ומתגלגלים וכל כך קינאתי בו על שהוא
יכול להשתמש בגוף האנושי הזה לדברים כאלה מדהימים שכבר שכחתי
מזמן מה התחושה שלהם.
תוך כדי, הוא הביט עליי ואמר לה שאני מעצבן אותו כי אני נועץ
בהם מבטים כאילו אני מבין משהו (למדתי במשך כל השנים הללו
מגוון רחב של שפות, מה ששניהם כמובן לא ידעו). נטלי צחקה עליו
ואמרה שאני רק כלבה, אבל אם אני מפריעה, אני יכולה לצאת.
נטלי עומדת על הרצפה ומנגבת היטב את הרגליים הארוכות שלה (או
לפחות ככה זה נראה מהגובה שלי) וסורקת את השיער השחור שלה. היא
משתרעת על המיטה, ומביטה בי בזוויות עיניה.
"נוני! בואי! בואי למיטה!", היא אומרת וטופחת על השמיכה.
אני לא חושב פעמיים ומזנק עליה, מלקק ממנה את טיפות המים
שזולגות על גופה. היא מלטפת את ראשי, בייחוד מתחת לאוזניים כי
היא יודעת שאני מאוד אוהב את זה. אני אוהב יותר כשנטלי בודדה
ומדברת אליי. לפעמים היא בוכה ולבי ממש נכמר עליה, אז אני בא
אליה ומלקק אותה ומתחכך בה כדי לעודד אותה. כשאני מלקק לה את
הדמעות, היא ממש מתמוגגת מאושר ואומרת שאני כלבה חכמה ורגישה
ושהיא אוהבת אותי.
היא מביטה לעיניים שלי ונפעמת מהן. שמעתי אותה אומרת לחברה שלה
שיש לי עיניים שחורות ומיוחדות כמו ברכה אפלה והיא יכולה ממש
לטבוע בעיניים שלי. היא אומרת שיש לי עיניים כמו לבנאדם, כל כך
חכמות ומבינות.
"אוף!", היא אומרת ומגרדת לי מתחת לצוואר, "אילן חזר לצבא
לסגור שבועיים ואני לא אראה אותו. אני כל כך מתגעגעת
אליו...".
אני מביט בה, והיא מתהפכת על הצד, שדיה מתחככים בפרוותי בגוון
הקרמל. אני מוציא לשון קטנה ומלקק לה את הפטמות הזקורות. היא
מחייכת ומלטפת אותי. היא דווקא אוהבת שאני מלקק לה את הפטמות,
למרות שאני חושב שהיא אוהבת יותר איך שאילן עושה את זה. אני
לעומת זאת אוהב ללקק אותן עד שהן מתקשות. עכשיו נטלי עוצמת
עיניים.
"יש לך מזל שאת כלבה ומיוחמת רק פעמיים בשנה. בעצם, את כבר
יותר לא תהיי מיוחמת כי עשיתי לך עיקור", היא אומרת.
כן, אני זוכר את זה. כלב גדול וסכל אנס אותי והסב לי כאב איום.
לאחר מכן, הייתי מעובר והמלטתי ארבעה גורים מתוקים. נטלי
התמוססה למראם, אך נאלצה למוסרם לאחר חודשיים.
"את לא יודעת איך אני חרמנית! בני אדם חרמנים כל הזמן, וזה די
חיסרון כשאין עם מי להשתחרר...", היא צוחקת וסבה שנית על גבה.
אני צופה בה, ומלקק את בטנה. היא מניחה את ידיה תחת ראשה
ועוצמת עיניים, מאזינה לאיזו מוזיקה רועשת שיוצאת מהקופסה
הצבעונית. אני לוקק  את תוך הטבור שלה ורואה אותה מחייכת. חוש
הריח שלי מפותח מאוד, ואני ממש יכול להריח את הריח המתוק שנודף
ממנה מבין הרגליים. שילוב של סבון וריח גוף טבעי נשי. אני מנתר
אל בין רגליה  ומניח ראש על תחתית בטנה. היא מפתלת קווצת שיער
בין האצבעות. אני חושש אבל מחליט לנסות את מזלי. ריחה משגע
אותי, אופף אותי. אני מתחיל ללקק לה את העור האדמדם שהופך
ארגמני מעת לעת, את הקפלים הפנימיים. נטלי מרימה ראש נדהם
ורואה אותי מלקק אותה.
"מה?... מה את עושה?", היא שואלת.
אני זוקף ראשי, מביט בה בעיניים חצי כלביות חצי אנושיות ומנסה
לחייך.
"זה דווקא נחמד, את יודעת?", נטלי שוב נשכבת לאחור.
אני מושיט לשון ארוכה ורכה, מלקק אותה שוב ושוב, הלוך ושוב.
אני שם לב שהיא קופצת מידי פעם כשאני מלקק לה בליטה ורודה
קטנה. זה מוזר לי ביותר ואני נהנה. בתקופתי, לא היינו  מתקרבים
לאזור הזה כלל אצל נשים, ונשים לא היו מתקרבות לאיברנו
המוצנעים, להוציא אולי נשות הפקרות. זה נחשב לא מוסרי ואסור,
ולפתע מדהים אותי איך אפשר לאסור על דבר מענג שכזה.
אני מלקק אותה, מרגיש איך זורמים לתוך פי זרמים עדינים של
נוזלי הגוף שלה. הטעם והריח מלהיבים אותי ואז קורה דבר מדהים-
ככל שאני מלקק וממלא אותה ברוק של לועי,  כך נוזליה מתרבים
ואני גומא אותם לתוכי שוב ושוב, והמעיין לא מפסיק לנבוע!
נטלי מתחילה להיאנח כמו שהיא נאנחה כשאילן החדיר לתוכה אצבעות,
וכמו שהיא גנחה כשהוא גהר מעליה. אני ממשיך ללקק אותה בדבקות,
באובססיביות כמעט. משתמש לפעמים בטעות בשיניים, וחדל לרגע
כשהיא קופצת מכאב קטן וענוג.
אני רואה כף יד גדולה עם ציפורניים ארוכות וצבועות נשלחת
לעברי. אני זע הצידה. אצבעה של נטלי מלטפת את הבליטה הקטנה
שלה, והיא מתחילה לרעוד. האגן שלה רוטט ואני ממשיך לטעום אותה,
מלקק את פי הטבעת שלה, חודר לתוך הנרתיק שלה בלשוני ובחוטמי,
משתכר ממנה. החוויה המינית המשמימה ביותר שהייתה לי מזה מאות
בשנים. לא דומה כלל וכלל להזדווגות חייתית של דקות ספורות בין
כלבים.
נטלי מתחילה לצעוק, ופתאום היא קמה. אני מביט בה במבט שואל.
"אלוהים, אני חייבת לראות מה את עושה שם", היא שוכבת על המיטה
שוב, בידה מראת יד קטנה.
היא שוכבת שוב פרקדן, פסוקת רגליים לרווחה. אני מתקרב שוב
כשיכור לקראת היין המתוק שלי. אני לוגם ממנו לרוויה, וטועם
אותו ללא הכרה, אך נדמה כי איני מצליח לשבור את צימאוני הכביר
אליה. מביט בה מידי פעם מסובבת את המראה בכל מיני זוויות לראות
איך ואיפה בדיוק אני מלקק אותה. הירכיים שלה קופצות ורוטטות
וכמעט מתהדקות סביבי. המראה נשמטת מאצבעותיה על הרצפה.
"אני בטח סוטה, אני לא מאמינה", היא ממלמלת.
היא מתחילה להתנשף ולהוציא קולות מוזרים. "אם היית גבר, היית
יכולה להיות הירידה הכי טובה שהייתה לי בחיים", היא אומרת.
אני ממשיך והיא מתפתלת על המיטה, פולטת אנחות, מושכת בסדין,
צובטת אותו, ואז משחררת אנחה ארוכה ורכה.
אני מביט בה, נפעם מהמראה המשגע הזה, ומהידיעה שגרמתי לבת אנוש
להגיע לכלל אביונה.
היא מרימה  ראשה בקושי רב, לוטפת את ראשי, מעבירה ציפורן ארוכה
על אפי. אני לוקק לה את האצבע והיא מחייכת בפנים ליאות.
לפתע אני שומע צלצול מוזר. היא מרימה עצם כלשהו שכבר הסקתי
שהוא מעין מכשיר ליצירת קשר בין אנשים.
"היי אילן...", היא לוחשת בקול עמוק.
"לא, לא הזדיינתי עם אף אחד...", היא צוחקת.
"לא, סתם. סיימתי להתקלח עכשיו וחשבתי כמה שאני חרמנית ואז
התחלתי לחשוב עליך", הקול שלה החל לרדת לעומקים מגרים, "ו...
מפה לשם, אתה יודע. התחלתי לגעת בעצמי... היה נהדר, אבל בטח לא
כמו כשאתה נוגע בי", אומרת בקול מתפנק.
"אמממ... אתה לא יודע איך אני מתה שתבוא כבר. לראות אותך,
לשמוע אותך, להרגיש אותך חזק, מזיין אותי... אתה מתגעגע אליי?
גם אני... טוב, מאמוש, תחזור מהר ותשמור על עצמך, שמעת?".
היא זורקת את המכשיר לצד ומושכת אותי אליה. היא מכבה את האור
ושנינו נכנסים תחת השמיכה. אני מתכרבל בין זרועותיה, נהנה לחוש
באצבעותיה העדינות נעות על בטני הרכה.  "אני עדיין לא מאמינה
שנתתי לך לעשות את זה. אני מתכוונת, תמיד חשבתי שזיאופיליה זה
של סוטים. נדמה לי שעכשיו אני מבינה איך יש גברים בודדים
שמזיינים כבשים... נהנית מזה, נכון? כן. אחרת לא הייתי נותנת
לך. ואיזו התלהבות! חבל שגברים לא יורדים ככה, לא נותנים ככה
מעצמם בלי לצפות לקבל בחזרה. טוב, לילה טוב, מתוקה", היא נושקת
על מצחי. "אולי אני אנצל אותך שוב, כלבת שעשועים קטנה שלי..."

אם ככה הולכים להיראות הגלגולים הבאים שלי, אין לי בעיה לחיות
ככלב לנצח...