קרה לך פעם שהיית כל כך מיואש שרק רצית שמישהו יתקע לך כדור
בראש, או ליפול ממקום גבוה היישר לעולם הבא?
אם כן, הקטע הבא יגרום לך לחשוב על זה קצת, אני באמת מקווה...

הם היו ארבעה. ארבעה גברים חסונים. שוטרים. היו להם אקדחים.
היה חושך.
היא הייתה נערה בת 17, יפה להפליא, עיניים ירוקות עמוקות
וגדולות, שפתיים מושלמות וגוף גמיש, דק וגבוה. היא רצה
במהירות, מועדת מידי פעם על אבן או קרש.
היה חושך מוחלט.
היא הגיעה לשם משום שרצתה לסיים את חייה. הריקנות שחשה גמרה
אותה. ההרגשה הנוראית שנלקח ממנה כל מה שהכירה וידעה וסמכה
עליו, הייתה יותר מדי כואבת.
שעות אחדות לפני כן, היא יצאה משער התיכון, שלוש שעות לפני תום
הלימודים כדי להיות קצת עם חברתה הטובה מילדות, שהייתה אמורה
להיות חולה. היא תפסה אותה עם החבר שלה מזה שנתיים וחצי כשהוא
היה למעלה, מעליה, גוהר על החברה ומתנשם בכבדות בעוד שהיא
משמיעה אנחות קולניות.
איתה הוא היה תמיד למטה.
לאחר כמה דקות של בהייה בשניהם, דקות בהן הרגישה שכח החיים שלה
נזל על רצפת החדר, היא יצאה מהחדר, סוגרת אחריה בשקט את הדלת,
כאילו פוחדת להפריע לשני האנשים שהיו הכי חשובים לה.
בלי לדעת למה, רגליה נשאו אותה לכיוון המרכז המסחרי. היא לא
חשבה על נקמה, לא על משהו שנון להגיד לחבר שלה ולחברה שלה, לא
על ללכת לחוף הים בביקיני  ולמצוא לעצמה חבר חדש.
היא חשבה על כלום.
בדרך למרכז, היא הפנתה את ראשה לכיוון סמטה די חשוכה וצרה לשמע
צחוק של גבר ואישה. צליל הצחוק נשמע לה כל כך...כל כך מוכר.
הגבר, מכנסיו למטה, שערו פרוע, מחזיק את האישה בשתי ידיו,
והאישה, נתלית עליו מכנסיה זרוקים איפשהו, כורכת את רגליה סביב
מותניו. לפתע הגבר הסתכל לעברה בעוד האישה מנצלת את הרגע כדי
ללקק את צווארו. היא הסתכלה בעיניו מסרבת להבין מוחה היה עסוק
בעיבוד נתונים יבש כששידר לה לאחר כמה שניות כי הגבר הוא אביה
והאישה היא בשום אופן לא אימה.
הצחוק היה באמת מוכר, זה היה הצחוק שהיה לאביה, שהיה גם לה.
המוח  הריץ נתונים במהירות מסחררת, לא קלט כלום. מוחה לא הצליח
להבין ונותר ריק, מרוקן גם את ליבה. הריקנות... היא לא יכלה
לעמוד בה.
כל דבר בעולם שהיה לה הלך לנצח.
הדחף הראשון היה לרוץ הבייתה, אבל אם תעשה כן, תיאלץ להסתכל
לאימה בעיניים והיא לא הייתה מסוגלת לזה. אח''כ רצתה להתייעץ
עם חברתה אבל נזכרה בכאב מה היא עשתה.
היא החליטה, אם כן, לעשות את זה.
כבר החשיך מאוד.
היא רצה מהר מפחד שתתחרט ותיסוג. כשהגיעה למקום עצרה ממרוצתה
וניסתה להסדיר את נשימתה. למרות הנסיבות, הייתה לה הרגשה שהיא
במעמד טקסי ועליה להגיד כמה מילים אחרונות או משהו כזה...
המקום היה ירוק וגבוה, מעין גבעה קטנה, בלי עצים. מתחתיו היה
כביש. אם עמדת בקצה הגבעה, יכולת לראות את המכוניות עוברות
למטה, קטנות כמו עלי שלכת צבעוניים. רוח קרה עברה לידה ופתאום
היא שמעה את קולותיהם. היא סובבה את ראשה מתוך רפלקס לשמע
הקולות. הייתה שם מכונית כהה וארבעה גברים חסונים. היא ראתה
אותם, וגם מה הם עשו. הם היו במרחק של כמה מטרים ממנה, והיו
עסוקים כל כך, שלא הבחינו בה.
הם עמדו על ברכיהם, גוחנים מעל גופת גבר ומבתרים אותה בעזרת
סכינים גדולות. היא הביטה, בהרגשת פלצות גוברת והולכת, משתקת,
כשאחד מהם קפץ בפתאומיות על רגליו. היא לא הצליחה להחניק צעקה
דקה שנישאה, רועדת ורוטטת על גבי הרוח, ישר לאוזניהם. הם הסבו
את ראשיהם וראו אותה.
בן רגע היא שוב רצה, בורחת, אבודה ומיוסרת, מפוחדת עד מוות,
מהגברים. הם היו מהירים יותר. הם תפסו אותה, השעינו אותה על צד
המכונית. היה צורך בשלושה מהם כדי להחזיק אותה, היא צרחה כל
הזמן.
הרביעי החל לפתוח את כפתורי מכנסיו, היא הביטה באימה בתנועותיו
וידה השתחררה לרגע מאחיזתם של האחרים. היא חטפה את האקדח של
הגבר שהיה הכי קרוב אליה במהירות אך הרביעי כבר היה צמוד אליה,
גופו חם על גופה ונשימתו לא סדירה. היא רצתה להקיא. כשקרע את
חולצתה היא נבהלה ולחצה על ההדק. הכדור פגע ברגלו, הוא ניתר
אחורה, זועק בכאב, מקלל אותה בקול צרוד. היא ניצלה את היסח
דעתם ונמלטה אך אחד מהם תפס אותה וחסם את פיה, היא הביטה
בעיניו בשקט, מבועתת. עיניה הגדולות זוהרות מאור הירח המלא
שנתלה לו באדישות למעלה.
לרגע היה בעיניו שמץ של רחמים, אך אם הוא באמת הרגיש משהו
מהסוג הזה, זה נעלם מהר מאוד.
היא אמרה לעצמה שאם היא יוצאת מזה בחיים, היא תשכח מכל מה שקרה
באותו יום ותמשיך הלאה. תשכח מהבגידה של שלושת האנשים הכי
קרובים אליה, חבר שלה, אבא שלה וחברה שלה.
כל זה היה כלום לעומת הסיוט הזה.
היא נסתה לנשוך את ידו של הגבר והצליחה אך הוא לא וויתר. שלושת
האחרים באו וזה שהיא ירתה ברגלו הכניס לה סטירות בכל כוחו,
מוציא את זעמו עליה כאילו הייתה שק של חול. היא בעטה כל כך חזק
שלרגע הם התרחקו ממנה מרב כאב. היא נאבקה על חייה בכח, בעוצמה
ובנחישות שמעולם לא ידעה שהייתה בה. הנערה שהגיעה לשם כדי
למות, רק רצתה לחיות עכשיו. כח החיים שלה היה מדהים, פראי.
היא השתמשה בכל האמצעים שהיו לה כדי להיאבק. ציפורניה חדרו
לבשרם והתמלאו בדמם, שיניה נשכו אותם, קורעות את עורם ורגליה
בעטו, נזרקות לכיוונים שונים בלי הבחנה. לרגעים אחדים נדמה היה
שהנה עוד מעט הם יתעייפו לכמה שניות והיא תיברח, אבל הם היו
ארבעה וכשאחד נסוג שלושה אחרים החזיקו בה. בהרגישה בקנה האקדח
צמוד לראשה היא קלטה שוויתרו על הרעיון לאנוס אותה ומתוך בלבול
ופחד, חשבה שניצחה. אז אז קלטה שהיא הולכת למות. הקנה החליק
בדממה על גופה המשותק היא הביטה בו כשטייל על עורה. היא אמרה
משהו אבל הדברים גוועו על שפתיה בגלל שהכדור קרע את מוחה
ונשימה אחרונה וחמה, העידה שהמטרה לשמה הגיעה למקום אכן בוצעה.

היה שקט פתאום.
גופתה החליפה מהפגוש של המכונית לאדמה. עיניה נותרו פקוחות,
גדולות, עמוקות וירוקות. דמעה גדולה נוצצת באור הירח ירדה
והתערבבה בדם שזרם מראשה. הגבר עם הכדור ברגל חייך וגיחך בקולו
הצרוד. שלושת האחרים נותרו דוממים עד שהגבר שחסם את פיה התכופף
וסגר את עיניה בידו. הם זרקו את גופתה למטה לכביש.
רק הרוח והירח שמעו מה היא אמרה לפני שמתה. היא אמרה שהיא לא
רוצה למות. היא נאבקה על חייה לא מתוך אינסטינקט או רפלקס אלא
בגלל שכשהבינה שהיא הולכת למות הכל הסתדר לה בראש, כל האירועים
שקרו באותו יום ושדחפו אותה לתוך ההחלטה למות היו כל כך חסרי
חשיבות לפתע. רק לחיות... לא למות....... רק לחיות.