"אני לא שונאת גרמנים !!! אני לא שונאת אותם!!! " היא עמדה
וצרחה באמצע התנועה הסואנת. המכוניות שעברו לידה ניסו נואשות
לא לדרוס את הנערה הנסערת שעשתה את דרכה נגד כיוון התנועה. שמש
אחר הצהרים בעיניה ושערה מתעופף ברוח התערבב עם קולה הצורם.
סצנה אבסורדית שכזו משכה את תשומת ליבם של העוברים ושבים והם
עקבו אחריה בעיניהם הבוחנות. שני אנשים גדולי ממדים החלו
להתקרב אליה. כששמה לב לכך ניסתה לברוח תוך כדי שנתקלה
במכוניות. לבסוף הם השיגו אותה, תפסו אותה בשני ידיה כדי למנוע
ממנה לברוח שוב. הסקרנים מסביב צפו איך השניים גוררים אותה
כמעט בכוח אל המדרכה.
"לא ביקשתי ממך להגיד את זה... בסך הכל נתבקשת לומר..."
"לא איכפת לי!!! אני לא אומרת את זה!!!" ההד החזק בחדר של
המנהלת העביר בה צמרמורת. הקירות הצהבהבים עשו לה בחירה
והמסגרות של התמונות של ראשי הממשלה המתים היו המפלט היחיד
שלה. היא החלה לתהות אם אפשר אולי לתלות את התמונה במאוזן כמו
שהיא מבלי להוריד אותה. אך קולה של האישה השמנה שישבה בכיסא
הגדול והביטה בה לא אפשרה לה להתרכז חופשי במחשבותיה
הקוסמיות.
"הקשיבי ניבי. זהו יום חשוב. יום חשוב להמון אנשים. אני לא
בטוחה אם את מבינה מה המשמעות של היום הזה לחלק בצוות המורות
ואפילו התלמידים בבית הספר. שישה מליון..."
"שישה מליון אנשים נהרגו, נטבחו, נשחטו והובאו כמו צאן לטבח אל
מחנות ההשמדה אל מותם האכזר, אני מכירה את הנאום הזה! אנחנו
עושים אותו כל שנה !!!"
המנהלת הסתכלה על ניבי במבט אימהי של אהדה וסימפטיה. הוא היה
כל כך מזויף שהוא עשה לה בחילה יותר מהקירות בחדר. הויברציות
הנוסטלגיות היו כמעט אורגזמיות ואפילו שלא ממש רצתה בכך הכריחה
את עצמה לראות תמונות והבזקים נושנים: טיילת, איזה רחוב צדדי
ריק ביום שישי בערב, רוח מזרחית חמה .
" אני ממש מתנצלת על האי נוחות שנגרמה לך ניבי אבל אין בררה
וכל אחד חייב לתרום ביום חשוב זה ולהביע את עצמו ."  ניבי
חייכה בחיוך ציני שיכול היה לשרוף את אלוהים אם היה ניגלה אליה
מסנה בוער.
" זאת לא הבעת הדעת שלי! את רצית שאני אגיד משהו שאני לא
חושבת!"
"אז מה את כן חושבת ?"
" אני חושבת...אני חושבת... שיש חיים בכוכבים אחרים!"
"אוי באמת ניבי! תראי קצת בגרות, למען השם..."  הסימפתיה
והאהדה המזויפת פינו את מקומן
לאיבה ניכרת לעין.
בכיתה גימל היתה לניבי חברה הכי טובה. זאת היתה גם החברה
היחידה שלה. יום אחד כשהיא בכתה היא צעקה על כל המסדרון של בית
ספר :" שיזדיינו כולם !"  הדבר היחיד שיכלה לחשבו עליו באותו
הרגע היה על כל האנשים בעולם שלא מגיע להם שילכו להזדיין.
עכשיו שהיא יודעת מזה אומר ומרגיש אז היא מאחלת את זה לכולם.
האישה השמנה עדיין ישבה מולה, בשקט  מחכה לאיזו תגובה שאולי
תבוא מצדה של ניבי.
"בואי נעבור על הטקסט ותגידי לי מה גורם לך הסתייגות ."
"את יודעת מה גורם לי להסתייגות!"
האישה לקחה לידה את הדף ששכב על השולחן , הרכיבה את משקפיה
וקראה בכל רם:
"...ועל שמות כל אלה ארור יהיה העם הגרמני. האם זה מה שמפריעה
לך?"
ניבי לא הגיבה אלה רק שלחה מבט חסר משמעות שהראה על מינימום
מחשבה.
"את מצדיקה את הגרמנים הנבזיים ניבי? האם זה מה שאת אומרת? "
'למה היא מרגישה צורך
לחזור על השם שלי?' .
השמש בחלון הייתה שמש של השעות של אחד או שתיים אחרי הצהרים.
והשנים היו תחילת שנות התשעים... או לפחות ככה רצתה שיהיה .
הזמנים של מלחמת המפרץ, של ערוץ שתיים הניסיוני, של מעריב
לנוער בחציו שחור לבן עם תמונה של בונו בשער וכותרת גדולה
שאומרת "אחטונג בייבי ". משינה מתנגנת ברקע לנצח וההמשך בשידור
החוזר ביום שלישי בשעה אחד.
"לעתים בחיים אנחנו נאלצים לעשות דברים שאנחנו לא אוהבים אך
חייבים. זה אחד מהם."
כאן המנהלת איבדה את סבלנותה
לפתע עלה חיוך מעורר צמרמורת על פניה של ניבי . "אני לא חושבת
שהעם הגרמני ארור..."
המנהלת לא הבינה את פשר החיוך אבל ניכר בה שפחדה ממה שהיא עמדה
לומר.
"את רוצה לדעת למה, המנהלת?"
"אני רוצה לדעת כל מה שאת חושבת" אמרה בחשש מה.
"אני אגיד לך למה. כי הם מזיינים כמו חיות, זה למה. אני זיינתי
אחד לפני שנה ותאמיני לי, המילה ארור לא עולה לי במוח!!! יש
כמה מלים אחרות שעולות לי..."
"זהו זה! עברת כל גבול! ניסיתי בטוב וניסיתי להסביר לך אבל זה
לא הולך. אני רואה שאין לי בררה אלה..."  כן ,כן.  'היא ניסתה
וניסתה אבל התינוק לא יצא' ואז כשהוא כן אז לקחו אותו לניסוי
אצל מנגלה כדי לראות כמה זמן יצליח להחזיק מעמד בלי שאמא שלו
תאכיל אותו.
ואז הזריקו לו מורפיום והוא ישן וחלם על שבעוד 50 שנה מישהי
בשם ניבי לא תסכים להגיד
בטקס בתיכון שהעם הגרמני הוא ארור.
בשעה 14:00 ניבי כבר עמדה על הבמה עם הרוח המזרחית בשערה, עם
הפנים אל הטיילת ובידה טקסט הקריאה. זה היה מעבר חד של 50 או
אולי 10 שנה במכונת הזמן. אז נכון שהיא לא ממש פחדה מזה שיעיפו
אותה על סמך התיק הפסיכולוגי שהיה לה ובית הספר בחר להתעלם
ממנו. כי גם ככה לא היה לה מה לעשות אחר כך, היות והיא פחדה
מהמציאות והמציאות פחדה ממנה. אבל בשביל לגרום לאותו ילד שישן
היום עמוק בתוכה, שווה היה לעלות לבמה הזאת לפני כל אלה שלא
ממש עניין אותם כל השואה הזאת בגלל שגם להם עכשיו היתה שואה
קטנה בלב.
ואי שם בקצה השני של העולמות, ברחוב נידח בברלין ישב צעיר בן
20 עם מדי צבא והביט אל השמיים. ברקע התנגן "אחד" וכל מה שהיא
יכלה לומר ברגע שכיוונה לעברה את המיקרופון היה: "שיזדיינו
כולם"!!!