איש יקר,
הן ערד תמתין לנו לנצח,
שוכבת כגוית כלב דרוס
לצד הכביש המוביל לחורה.
והיא מרצדת, חולפת במהירות,
כגמלים עפשים
המביטים בנו מחלון האוטובוס
בדרכנו בכביש הערבה.
אל תשליכני מבעד לאותם חלונות,
שמור לי מקום לצדך
בואדיות בהן השלכנו זעקותינו
אל אלוהינו הצוחק,
הפזור בחופת כוכבי המצפור,
כמתחבא מעינינו בין זגוגיות העפר.
שפוך חמתך והבער בערה,
ואז בכה כילד על אשר נשרף,
הלא תמיד נצעד שנינו
בין הריסות ליבנו
ונחול את ריקוד השירה
אל השוכחות.
איש יקר,
ערד תחכה לנו תמיד,
צנופה בצעיפה כרועה,
מציעה לנו מיטותיה
ואת שלוותה.