מה לעשות? שאלתי את השרינקית שלי אותו אחר צהרים עגמומי. המצב
שלי רק נעשה יותר טוב. כל הזמן יותר טוב. זה כבר נעשה לא נעים.
אנשים מסתכלים עלי כשאני הולך ברחוב, הם רואים שאני צוחק עליהם
בפנים. הם יודעים שהם בזבל אבל אני בעננים. פלא שכולם שונאים
אותי? קחו בחשבון את העובדה שממש לא איכפת לי ממה שהם חושבים
ותבינו שהמצב שלי ממש על הכיפאק.
אז קוס אמק, ניסיתי להתיישר עם הקו, להיות כמו כולם. אחדות היא
צו השעה. שלא תגידו שלא ניסיתי. פיטרו אותי מהעבודה חלום
שהייתה לי לפני זה - לא לעשות כלום כל היום בשביל משכורת
שיכולה להפיל פיל. לא בגלל קיצוצים או משהו, סתם כי הבוס החדש
לא סבל אותי. סיפרתי לכולם שזה בגלל המצב, אתם יודעים. המשק על
הפנים. אנשים נזרקים לרחוב כמו כלבים. מה שדפק את ההצגה זה שלא
יכולתי להוריד את החיוך מהפנים וכל הזמן נפל לי חתיכות אורז
מהפה מהסושי של אונאמי כשהייתי מספר את זה.
אפרופו אונאמי, הזונות, דווקא שהתכוננתי לבוא לשם ולפוצץ את כל
הדמי אבטלה שלי על רולים וטמפורות, הורידו את המחירים. אמרתי
לכם שאני בבעיה? ואם כבר דמי אבטלה, נכון שזה שבעים אחוז ממה
שהרווחתי, אבל בכל זאת - קיבלתי טונות כסף, בשביל לעשות אפילו
פחות ממה שעשיתי קודם. ישבתי בבית והשתעממתי אש. אז בשביל
הסתלבט קניתי די. וי. די חדש והתחברתי לאינטרנט המהיר. איך
שנכנסתי  לאינטרנט מצאתי כתובת של אתר פורנו איכותי בחינם ובלי
פופאפים בכלל. ולפני שבוע, כשחברה שלי מצצה לי (בזמן האחרון
היא ממש אוהבת את זה) שמתי לב שבכלל, הציצי שלה גדל, אבל היא
דווקא רזתה.
הבנתי שככה זה לא יכול להמשך. התחלתי לקבל מכתבי נאצה בדואר
וחברים שלי הפסיקו לדבר איתי. לבשתי את המעיל עור ארמאני
ועליתי על האופנוע החדש שלי (בימוטה בהזמנה אישית, למבינים
בלבד). תוך רבע שעה עצרתי למרגלות קוטג' מהודר באחד מן הישובים
המבוססים בשרון. את הדלת פתח לי אלפסי, עירום כביום היוולדו.
אלפסי, אם אתם כבר שואלים, (וגם אם לא, מה איכפת לי, זה הסיפור
שלי) הוא מעין סוג של מנטור. חוץ מזה שהוא בן ארבעים וחמש
שעדיין מזיין בנות שש עשרה (רק כאלו שהקדימו להתפתח, הוא טורח
להוסיף) הוא מתגאה בעובדה שלא עבד אפילו יום אחד בחייו (אין לי
מושג ממה הוא חי, וחי טוב, אלפסי טוען שגם לו אין), ומקפיד על
אורח חיים לא תקין פוליטית לחלוטין.
ישבנו מול מסך הפלאזמה המוגזם שבסלון והבטנו בחדשות. רצה שם
איזו כתבה על עניים שמחפשים אוכל בזבל ועל כאלה יותר עניים
מהם, שהם כל כך עניים, שאפילו הזבל הזה יקר מדי בשבילם. הדלקתי
את הקוהיבה (אני לא אוהב סיגרים, אבל מה עוד אפשר להדליק בשטר
של מאה ולא נראה כמו סתם קטע נובורישי?) ונאנחתי. "אנחנו חיים
בבועה, אלפסי" אמרתי. "תראה את המסכנים האלה, מה אנחנו יודעים
על החיים האמיתיים בכלל?" אלפסי הביט בי בבוז מהול בתיעוב.
"אנחנו חיים בבועה?" שאל. "אולי זה הם שחיים בבועה, ואנחנו
חיים את החיים האמיתיים, מאיפה אתה יודע?" האמת, לא חשבתי על
זה ככה אף פעם. " ואולי", הוא המשיך "ואולי הגיע הזמן שהם יצאו
קצת מהבועה שלהם ויתחילו לחיות קצת את החיים האמיתיים, יחד
איתנו?" שאל.
מבזק חדשות קטע את רצף הכתבות על העוני המשתולל. אמבולנסים,
אלונקות. כל הסיפור, נו, אתם יודעים. "תראה", אמרתי, "שוב
פיגוע. איזה לחץ". "למה לחץ?" הוא שאל. "אתה יודע", אמרתי לו,
"אתה הולך ברחוב, ואתה לא יודע מאיפה זה יבוא לך" על המסך נראו
אנשים מזוקנים אוספים חלקי גופות עם שפכטלים לתוך שקיות זבל.
"שטויות". קטע אותי אלפסי ותקע גרעפץ. "פיגועים זה דברים
שקורים לאנשים אחרים" פסק והעביר לפורנו. "טוב, אז אם לא באת
בשביל משהו מיוחד, תיכף באה לכאן שלי, האופר של השכנים מדרום
אפריקה, ילדה על הכיפאק. בת 18. רוצה להכיר?"
"חליק אלפסי, יש לי חברה" אמרתי "אבל אתה יודע מה, רק בשביל
לראות מה אני מפסיד, אתה גם מצלם הכל, נכון ?"
"חייך" אמר אלפסי, "אתה במצלמה נסתרת."
יצאתי מאלפסי מהורהר. "ותדע לך" אמר לי אלפסי לפני שסגר אחרי
את הדלת "לא משנה כמה סבבה לך, תמיד יכול להיות יותר סבבה.
תחשוב על זה ככה, ואולי תרגיש יותר רע, זה רק יעשה לך טוב" הוא
סגר אחרי את הדלת. שניה לפני שהתנעתי את הבימוטה, שמעתי אותו
צועק מבפנים: "ג'ני, אי אם קאמינג טו גט יו, יו ביץ'" חזרתי
הביתה, הכנסתי מחסנית ל M -16 שקניתי בהזדמנות בסכנין
(5000 דולר, מקוצר עם אלביט, ותודה שהתענינתם) ירדתי לרחוב
וריססתי לכל הכיוונים. יריתי באוטומט מחסנית של 28 כדורים
ופגעתי ב 29 אנשים. שניה לפני שעליתי חזרה לפנטהאוז שלי מישהו
הוציא את השטקר. שיט. הייתי מה זה קרוב. שככה יהיה לי טוב.