ואחרי שהלכת ולקחת איתך את כל הבגדים שלך מהארון, ואת ג'ל
הגילוח שלך ואת האפטרשייב, ואת כל הדיסקים המוזרים שלך עם
כלמני שמות של להקות שבחיים לא שמעתי עליהם, שבחיים כבר לא
אשמע.
ואחרי שהלכת ולקחת איתך את כל העצב והבדידות והמילים המוזרות
שלך באמצע הלילה. את ריח הסיגריות, ואת השיערות שלך מהכרית
שלי.
וכבר לא נשאר לי איש שישאל מה שלומי כשאחזור, ושילטף לי את היד
עד שארדם. ולא נשאר על מי לצעוק שיעשן רק במרפסת, ושלא יכנס עם
בוץ לבית כי בסוף תמיד אני מנקה..
ולא נשאר לי מי שיבשל לי ספגטי ברוטב בידיוק כמו שאני אוהבת.
ולא נשאר מי שיקשיב לדמעות שלי, ולא נשאר אל מי לצלצל בשעות
מטורפות רק כדי לשאול מה שלומו, ולא נשאר מי שיחבק בלילות עם
גשם. לא נשאר עם מי לעשות אהבה מתוקה מתוקה על שפת הים, במקלחת
או על השיש. ולא נשאר למי להשמיע את צלילי הגיטרה שלי, ולהקריא
את כל הזבל שיש בתוכי ואני מקיאה על הדף. לא נשאר למי לעשות
מסאז' עדין עדין בחזה, ולא נשאר את מי לנשק ועם מי לאכול את
התות.
נשארתי לבד.
אני נכנסת למקום שפעם היה של שנינו, היום הוא שלי.
הוא ריק ממך, אבל הריח שלך עוד באפי.
איך השארת אותי ככה לבד עם הדמעות? איך יכולת?...
איך יכולת לשכוח הכל? איך יכולת למחוק אותי?