שוכבת במיטה. המיטה הקרה.. המיטה שהייתה שלנו. נותרתי בה לבדי.
התריסים פתוחים קצת.. אור בהיר לבן ואפלולי של בוקר ושל קרני
שחר ראשונות ממלא את החדר. החדר שהיה שלנו. נותרתי בו לבדי.
פניי לתקרה... לתקרה שבה בהיתי פעמים כה רבות כשגופך החם רכן
מעליי, כשחיפשת נשימות כדי ללחוש לי אהבה...
המנורה שתלויה מעליי נדה מצד אל צד, על פי צו הרוח הקרירה
שחודרת אפילו מתחת לעורי.
ציפורים ראשונות של בוקר מעירות את העולם. מצייצות את שירן
המתקתק, מחזירות את פנייך למחשבותיי. ודמיוני שוב נודד הרחק..
אל ימים רחוקים בהם הייתי יושבת שעות מול פניך הרדומות...
נוגעת, מלטפת, אוהבת. ואתה.. לא מרגיש. לא יודע. אתה רואה, יפה
שלי? אפילו הן מזכירות לי אותך. גם אתה ממש כמותן... חופשי,
חופשי כמו הרוח. חופשי כמו עלה. חופשי כמו פרפר.
דמעות יבשות ממלאות את עיניי הריקות, השחורות. הן זולגות על
לחיי ומטפטפות על סדיני המיטה התכולים... חיי עוברים מולי
בשניות. רק ענן שחור של בדידות ועצבות שלא עוזבת. רק חלל ריק
בתוכי. אתה היית הצבע, החיים, וגם אתה עזבת... תמיד לבד
בסוף... תמיד.
השיר הזה שוב מתנגן ברדיו... השיר שכל כך מזכיר לי אותך.
"הלוואי אהיה חזקה,
עד שתעזוב,
זאת תהיה נקמתי היחידה"..
ואז, אני חושבת, אולי גם אתה היית בסך הכל עוד שקר שהרכיב את
האפלה בחיי ?