אני נכנסת לחדר, כולי מתנשפת. האוויר כאילו בורח מבין ראותיי.
הדלת נטרקת אחריי, והקולות של אבא ואמא נבלעים בדממה, בשקט.
אני שומעת אותו. הוא אומר שבסוף אני אמות... והיא? מרגיעה
אותו.
הכל יהיה בסדר, היא אומרת.
אני נשכבת על המיטה, עיניי נעוצות בתקרה.
בזווית העין אני רואה את השידה ואת הארון, הם מעוותים קצת.
אני נשאבת. נשאבת לתוך צבע הלבן האין סופי של התקרה.
הכל לבן. כל כך טהור. כל כך ריקני. כל כך מושלם. כל כך לבד..
אני רוצה לצאת, אני באמת רוצה לצאת. כל צעד שאני צועדת על
האדמה הלבנה והלחה,כל החלטה שאני לוקחת בחיי גורמת לי לשקוע
פנימה. יותר עמוק.  
אני נבהלת.
אני תוהה האם אי פעם אצליח לצאת מפה, האם אוכל לגרום לגופי
להמשיך לשרוד, האם אצליח להחזיק אותו, עוד קצת... אני רואה את
החושך. החושך המושלם שאליו אני כה משתוקקת, כל כך רוצה לדעת,
לגעת, להיות... מן רצון מוזר של לחיות ולמות ביחד. תקווה עזה
שאצליח, שאעבור.
זה כואב. אפילו אתה, שחשבתי שלעולם לא תכאיב, כבר הכאבת..
אני זועקת אליך. תן לי לצאת! וקולך נבלע בתוך ההד האין סופי
שאני שומעת...
אני פותחת את עיניי, ומעליי רוכנות שתי נשים לבושות חלוקים
ירוקים.
זהו, הכל נגמר. גופי קרס.