יום אחד הייתה הפסקת חשמל, והשעון שלי הפסיק לעבוד. הסתכלתי
עליו בהזדמנות, והשעה הייתה רבע לעשר, השעה הייתה אמצע הלילה.
הבנתי אז, שעמית צדק, ולזמן אין משמעות אם אתה לא בנאדם. ידעתי
באיזה כיוון הצפון, ידעתי באיזה כיוון הירח. היה לי חשק והיו
לי סיגריות. בחוץ האוויר היה נעים, מתאים לטיול רגלי. הייתה לי
אפילו מפה, הכל הספיק - אבל אני רציתי לטייל בשמיים, ללכת
להעיר את השמש, לשחק דמקה עם הכוכבים. חיפשתי את הנסיך הקטן
בשמי הלילה, אבל היו שם רק נחשי בריח רזים, שעוד לא מצאו דבר
מה לאכול, וכובע אחד, שנראה ממש לא במקום. עמית ואנטואן דה-סנט
אכזופרי צדקו. יפה השקיעה לנפש העגומה, יפים הם שמי הלילה,
לנפש חסרת המנוח.