בצרימה שלנו
    הדציבלים שורטים קרומים דקים דקים
ימים מדי ארוכים
של חבישת מסיכות מתדפקים
על האלף-בית של
לא מכאן. כבר שכחנו איך לומר.
בצרימה שלנו
אין
מקום לאמיתות בוטות
המילים נאמרות בשפה חדשה. מכובסת.
בצרימה שלנו המפלט ממית
הרבה יותר מהסכנה האורבת.
הריאות המכונסות מאיימות
להתבקע, הדם הגואש בורידים מבקש
להתפרץ. האצבעות שלא נוגעות
שואפות להפוך מהפנים אל החוץ;
הבשר לחוש
במה שהתוך מתאווה.
                                   
                     להיחשף.

בצרימה שלנו
   הקיום מתהווה בתווך
בין שתי מראות המשקפות
אחת את השנייה ואת אינסוף המרווח שביניהן;
ולא את הרגע הזה.
בצרימה שלנו המאורות הגדולים מפילים
את האדם על אם הדרך
              וצלו הניצב הוא שמובילו.
                                       כך בחייו.
כך בצרימה שלנו.