הוא תלוי לייבוש מעל הכיור. הלוואי שייפול וישבר. שניפטר ממנו
כבר. אני שונאת אותו.

האחיות שלי מתות עליו. זה היה הרעיון שלהן לקנות לו את הספל.
ומה יכולתי להגיד? הן לא יודעות. הן אף פעם לא ידעו. זה ההסכם.
לא הן, לא אמא שלי, לא כל שאר האנשים בעולם שחושבים שהוא כל-כך
נפלא.

"ליהיא, נו," גוערת בי אחותי הקטנה. אני מפנה אליה מבט אדיש.
"בכלל שמעת מה שאמרתי?"

היא שונאת אותי. או אולי לא. אולי היא כן אוהבת אותי, אבל היא
לא מכבדת אותי בכלל. אני שומעת אותה לפעמים, דרך סדק של דלת
פתוחה, מספרת לחברות שלה עלי. הלוזרית של המשפחה, זאת מי
שאני.

אחותי הגדולה כזאת מוצלחת. על הקיר תלויה תמונה מטקס סיום
התואר הראשון שלה - אבא מצד אחד, אמא מצד שני, וכולם מסתכלים
קדימה ומחייכים. לא משנה לאן אני הולכת - ואפילו אם אני יוצאת
מהחדר - המבט שלהם עוקב אחרי.

"ששש... את תעירי את כולם." ואני מנסה כל-כך להתחשב...

"אז את באה או לא?" אחותי הקטנה ממשיכה. זה לא שהיא כל כך
משתוקקת לחברתי, פשוט אין לה רישיון עדיין.

אני מקפיצה אותה לקניון. בדרך המחשבות נודדות. כמה קשה היה לי
לשכנע אותם לתת לי את המכונית לבד בפעם הראשונה ואיתו לא
הסכמתי לנסוע. אז חיכיתי חודשיים, או כמה זמן שזה לא היה, עד
שהיה מותר לי לנסוע לבד. ומאז אני הנהגת הפרטית של אחותי
ועורכת הסידורים של אמא שלי. בשביל זה אני מספיק אחראית,
מסתבר.

"למה דווקא אני?" אני רוצה לשאול, או שאולי בעצם שאלתי.
הזיכרון שלי לא ממש טוב. אף פעם לא היה. אני יודעת מה הוא היה
עונה, בכל מקרה. אני מיוחדת, כן.

אותן אני דווקא אוהבת. אין להן מושג כמה. רוב הזמן כבד עלי
מדי, קשה לי להראות.

לפני כמה ימים אמא ליטפה לי את השיער. התחלתי לבכות. רציתי
שתחבק אותי, אבל במקום זה קפצתי וברחתי לחדר. הייתי נועלת את
הדלת, אבל כבר אין לי מפתח, לא מאז העניין ההוא.

"אמא, את אוהבת אותי?"
"הכי בעולם"
"יותר מאת אבא?"
"אל תהיי טיפשונת, ליהיא. אין מקום להשוואה. אהבה של גבר
ואישה זה שונה מאהבה של הורים לילדים."
"מה זאת אומרת?"
"קשה להסביר, חמודה. כשתגדלי תביני."

לא מספיק שונה. לא אצלנו. היא שיקרה. היא לא אוהבת אותי הכי
בעולם. אבל איך היא יכולה? היא לא מכירה אותי בכלל.

"אמא, אל תלכי."
"אמא צריכה ללכת לעבודה עכשיו."

אבל למה דווקא אני?

הן חשות בזה, אני בטוחה, אבל הן לא מסוגלות לשים אצבע על מה
זה בדיוק. אני רואה שזה משפיע גם עליהן - שירלי עם השטחיות
שלה, אורלי עם הנטייה שלה לפרפקציוניזם, ואמא חיה בעולם משלה,
עולם שבו היא ואבא בני עשרים לנצח. ואיפה בדיוק אני מתאימה
לתמונה?

אני נגררת אחרי שירלי בקניון. היא אפילו לא מתייחסת אלי -
הסלולרי שלה צמוד לה לאוזן והיא מרכלת עם החברה הכי טובה על מי
שהיתה החברה הכי טובה לפני שתי דקות.

פעם חשבתי שהאחיות שלי הן החברות הכי טובות שלי, אבל אני לא
יכולה לספר להן כלום.

הן יודעות רק פרטים. מה אני עשיתי לא בסדר - מה עישנתי, עם מי
נדפקתי, מה תפסו אותי גונבת. לא למה, לא כמה זמן, לא איך אני
הולכת ומתמעטת עם השנים, בו בזמן שהגוף שלי הולך ותופח.

עד שהייתי בת תשע רקדתי בלט. מי היה מאמין. כמה חיננית וגמישה
הייתי אז. איך אהבתי את זה.

כיום אני ליהיא הלא מתמידה. תמיד עוזבת הכול באמצע. הם לא
מבינים שאין טעם? מאז הימים של הבלט לא היה.

שירלי פוגשת חברים בקניון ופוקדת עלי לעזוב אותה ולהודיע לאמא
שהיא לא תהיה בארוחת ערב. אורלי גרה בתל-אביב עכשיו, אז זה רק
שלושתנו. או בעצם, ארבעתנו: אבא, אמא, אני והסוד.

הוא מוחשי כמוני. לפעמים אני חושבת שאפילו יותר ממני. יש לו
מקום ליד שולחן האוכל. יש לו כורסה אהובה בסלון. והוא תופס את
כל המקום במיטה.

כשאני אומרת שאני לא רעבה, שניהם מרימים גבה. העיניים שלהם
סוקרות את הגוף חסר הצורה שלי. שאני לא אהיה רעבה? המבטים שלהם
אומרים. אני יודעת מה אמא חושבת. היא חושבת שאכלתי בקניון.

כמה שצדקתי. "אבל ידעת שהיום אנחנו אוכלים ביחד."

אבא שלי עסוק. הוא בדרך כלל לא מגיע לפני תשע.

"את לא הולכת לחדר," אמא אומרת. עדיין אני צריכה להיות בהשגחה
24 שעות ביממה. "אם את לא רוצה לאכול," הקול שלה כמו סכינים,
"שבי בסלון ותחכי."

אני עומדת לצאת מהמטבח.

"את יכולה למזוג לי קצת מים, מתוקה?" הוא מושיט לי את הספל.

היד שלי רועדת כשאני מושיטה את ידי אל עבר ידו. אמא עסוקה
בללעוס את האוכל נכון. היא לא מסתכלת. הידיים שלנו נוגעות
לשנייה כשהוא מעביר לי את הספל. המגע שלו מבחיל אותי, כאילו כל
הגוף שלו עשוי קשקשים. הוא עוזב את הספל. הספל נופל על הרצפה
ומתבקע לשלושה חלקים בלתי שווים. "האבא הכי," אומרת הכתובת על
החלק הפונה כלפי מעלה. הכי מה?

אמא מרימה את מבטה מבוהלת. "את בסדר, ליהיא?" היא שואלת,
חוטפת את שתי ידיי ומביטה בהן מתוחה. המבט שלה נפחד, כמו אז,
כשהיא מצאה אותי בחדר.

"כן, כלום לא קרה," אני אומרת, אבל משהו פוקע בי.

אני יוצאת מהמטבח ומשאירה את השברים על הרצפה.