כשהוריי הסכימו להרשות לי לעבור לגור בדירה שכורה עם מטפלת
פיליפינית, הייתי בת 37 . הוריי לא האמינו שאוכל להסתדר לבד
בלי
עזרתם. נכון שבהתחלה היה מאוד קשה. במשך 8 חודשים הראשונים
כמעט והרמתי ידיים, כנכנעת. אך בדימיוני שמעתי את אבא אומר
לי:
"את רואה, מי צדק שוב?". אז חרקתי שיניים והמשכתי ללחום את
מלחמתי על ההשרדות. על זה שאני יכולה להצליח גם בזה. שמה
רוז.
המטפלת שלי, צעירה ממני ב-9 שנים. אך זה לא היה חשוב.
היא נשואה ויש לה שני ילדים בארץ שלה, לישראל היא באה כדי
להרוויח כסף ולשלוח אותו למשפחתה בפיליפינים. היא נמוכה
ממני, שער שחור ארוך מבריק. בנוייה הייטב. נחמדה. לא ידעה
אנגלית טובה, וזה עוד הקשה מעט על התקשורת שלנו,
אך בתום שמונת החודשים האייומים הללו התחלנו להתקרב  
אחת לשניה. ואט-אט בסובלנות אין קץ, הסבירה לה אמי, שקשה
לי לחכות עד שיעשו לי את מה שביקשתי שיעשו, ולכן אני תמיד
עצבנית. ואם אני לפעמים מתפרצת, זה לא מפני שאני כועסת
עליה, אלא, על עצמי. מפני שאני כזו מוגבלת וצריכה עזרה לכל
דבר. לבסוף היא איכשהו הבינה והתחילה, כלפי חוץ, לחבב אותי.
וזה מה שחשוב. כמה זמן היא עבדה אצלי, היא הייתה נאמנה.
יש לי שער מסולסל טבעי בצבע שטיני. וכשהיא הגיעה אלי, הייתי
מסופרת במדרגות. היא שיכנעה אותי לגדל את שערי כדי שיהיה
באורך אחיד. ואני, הסכמתי. כי אהבתי שער ארוך, ואהבתי אותה.
מידי פעם היינו מזמינות את הורי לארוחה והיא היתה מכינה סלטים
אמי לימדה אותנו להכין ועוד מנה חמה אחת. את הקינוח הייתה
מביאה אמי. היא בשלנית מעולה. היה לי נחמד איתה בסך הכל.
רוז היתה מצטרפת אלינו לכל מקום, לטיולים בארץ, לחברים,
למשפחה, ממש הפכה לבת-בית, כמו אחותי הקטנה. אף ישנו
באותה מיטה, אם הייתי נשארת ללון אצל הוריי. היתה רצה
לדירה לקחת לה פיז'מה ומברשת שיניים. קופצת אחרי למיטה
וישנה עמוק עד הבקר.
כך עברו להם שנתיים והגיע הזמן שהייתה צריכה לסוע לביקור
מולדת של שישה שבועות. ואני חזרתי הביתה לבית-הורי. היה
קשה לשוב ולגור עם ההורים. לשני הצדדים.  מזדקנים...
לבסוף, לאחר שפתרה בעיה שצצה פתאום בבית, בפיליפינים,
במקום שישה שבועות,  נשארה שם שלושה חודשים תמימים.
חזרה אלי להמשך העבודה.
כשרק ירדה מהמטוס והגיעה אלינו, לאולם הבאים לישראל,
היה זה כאילו לא נפרדנו כלל. היא זכרה כל מה שעליה לעשות
למעני. אני דווקא חששתי שהיא תשכח זאת ואאלץ ללמדה הכל
מחדש. אך- לא. המשכנו מאותה נקודה בה הפסקנו. חברות
הכי-טובות.[כלפי חוץ]. בשנה הבאה צצה בעיה אחרת, עם
בעלה, והיא ביקשה ממני שארשה לה לסוע  לחודש וחצי.
ואני--הסכמתי. איזה ברירה הייתה לי ? אם הייתי מסרבת,
היא הייתה בורחת. אז בלית-ברירה הסכמתי. והיא נסעה.
רוז חזרה אחרי שישה חודשים.
ואני כמו טומטום, הסכמתי לקבלה חזרה לעבודה. כי
היה לי נוח איתה, כבר התרגלנו אחת לשניה ולא היה
צורך ללמדה דבר. גם ביחסינו היו עליות וירידות.
היחס שלנו כלפייה לא השתנה במאומה. היא המשיכה
להיות כבת-בית כמקודם.
עוד שנה עברה ורוז קיבלה הודעה טלפונית, שלבן
שלה קרתה תאונת-דרכים ועליה לחזור מיד. הפעם
היא בעצמה אמרה שהיא לא יודעת אם בכלל ומתי
היא תחזור לארץ. ונסעה.
אמא טילפנה לברר מה שלום הילד, הוא יצא מכלל
סכנה, אבל רוז לא ידעה מתי היא חוזרת, אם בכלל.
אז ניסיתי להתרגל למטפלת אחרת, אבל אף אחת
לא הייתה כמו רוז. החלפתי שלוש מטפלות
בשמונה חוודשים. בחודש התשעי, רוז צלצלה,
שעכשו היא מוכנה לחזור. אם אני מוכנה לקבל
אותה חזרה. ואני כמובן שהסכמתי מיד.
היא חזרה.
באוקטובר 2000 הסתיימה תקופת אשרת הוויזה
שלה. ולא יכולנו להאריך לה עוד פעם. כיוון שכך,
כעסה עלינו רוז, על למה אנחנו לא נלחמים למענה.
שמעבידים אחרים נלחמים למען המטפלת שלהם.
אך היא שכחה שהיא אמרה לי ולאמא שהיא לא
רוצה להמשיך לעבוד אצלי. שהיא רוצה לנסות
לעבוד עם אישה זקנה שלא דורשת ממנה דבר,
והיא תיהיה יותר חופשייה. כמובן שדברייה פגעו בי מאוד.
עשרה ימים לפני תום הוויזה, רוז נעלמה. חברה שלה טילפנה
ואמרה לאמא שרוז חולה מאוד ולא יכולה לחזור לעבודה.
טרקה את השפורפת. וזהו.
לקחנו מטפלת אחרת, אבל לא הסתדרנו ביחד.
אבא לא רצה להודיע  למשטרה על העדרה, הוא ריחם עליה.
אבל היא לא ריחמה עלינו. רוז תבעה אותי למשפט. ודרשה  
שאשלם לה סכום נכבד בתור פיצויים. הגענו לבית-משפט
לגישור ואני הכנתי מהבית מכתב כתוב בכתב רגלי, שבו
סיפרתי את הסיפור הזה בתמציות וברגש.
השופטת, שאלה את רוז אם יש לה משהו להוסיף. היא אמרה
שלא. ואז הוחלט שאני אשלם לה חלק קטן ממה שהיא דרשה.
מסקנה : לא לתת אמון באף אחד.
כיום יש לי מטפלת אחרת. מזה שנתיים ורבע. ואני לא נותנת
לעצמי להתקרב אליה מבינה ריגשית.
פוחדת להשרף שוב.




3.4.03