היא ידעה עליי הכל.
ולא נראה לי שהיא ידעה את זה.
היא הייתה כל-כך חשובה לי.
וכנראה שגם את זה היא לא ידעה.
עכשיו אני בוכה בגלל זה,
ונראה לי שעדיף שאת זה היא לא תדע.
כי אם זה נגמר ככה,
אולי באמת לא הכי אכפת לה.
אני לא מאשימה אותה,
להיות חברה שלי בטח דורש הרבה מאמץ.
אחת שמתוסבכת עם עצמה,
ושצריך לשמוע את כל הבעיות שלה.
באמת לא כייף. גם אני לא הייתי עומדת בזה.
אבל היא ידעה עליי הכל. הכל הכל.
וקשה יהיה לי לאבד אותה.
אבל כבר איבדתי. כמו שעשיתי הרבה דברים בחיים.
אז אנחנו לא חברות.
ואף פעם לא היינו.
אז בעצם כנראה שלא איבדתי אותה אפילו.
ואם היא קוראת את זה עכשיו,
אני רוצה שהיא תדע, שאני באמת באמת אוהבת אותה.
אפילו שזה "טוב" אחד גדול בשבילה.

ואת כל מה שאני מרגישה,
נדמה לי שהיא לא ידעה.
אבל היא.. ידעה עליי הכל.
כמעט הכל.