קראו לו נחום. או אולי שלמה, מה זה משנה.
כבר כשהוא היה תינוק ואימא שלו עשתה לו אמבטיה, היא שמה לב
שמשהו מוזר אצלו. מתחת לשכמות הקטנות שלו, איפה שלכל התינוקות
יש עור חמים וחלק, היו לילד שלה שתי גבשושיות, אחת בכל צד. היא
לא ידעה מה זה, אבל הן נראו לה קצת כמו אוזניים. היא חשבה שזה
בטח סתם נדמה לה, אז היא לא אמרה כלום.
כשהוא היה בן חמש, הוא התחיל לשמוע דברים. דברים שאנשים אחרים
לא שומעים, אבל אז הוא עוד לא ידע את זה. הוא חשב שאצל כולם זה
ככה.
הוא היה שוכב בלילה במיטה הקטנה שלו, ושומע את הקול של הגננת
שלו עליזה: "...הוא ילד קצת מוזר, אני אומרת לך, יש בו משהו...
שונה." כשאימא שלו לקחה אותו בבוקר לגן הוא אמר לגננת עליזה:
"אני לא מוזר", אבל היא סתם ליטפה לו את הראש ובכלל לא הקשיבה.
הוא המשיך לשמוע אותה גם אחר כך, כשהוא ישב בחצר לבד והסתכל על
נמלים "...הוא ממזר, את יודעת, אף אחד לא יודע מי אבא שלו."
כשהוא הגיע הביתה הוא שאל את אימא שלו מה זה ממזר, וכשהיא שאלה
מי אמר לו את זה, הוא אמר הגננת. הגננת עליזה נשבעה לאימא שלו
שהיא אף פעם לא אמרה את המילה ההיא לידו, אבל אימא שלו לא
האמינה והעבירה אותו לגן אחר.
כשהוא היה בכיתה ב' הוא התחיל לשמוע גם קולות של ילדים. הם היו
בבית של ילד אחד והתווכחו אם להזמין אותו לשחק איתם. הצעקות
שלהם הפריעו לו להתרכז והוא לא הכין שיעורים באותו יום.
כשהוא היה חולה ושכב במיטה, הוא שמע את המורה מבקשת שמישהו ילך
לבקר אותו, אבל אף אחד לא רצה. אחר כך ילד אחד ניסה להיות חבר
שלו, אבל הוא שמע אותו אומר לילד אחר שהוא רק רוצה לקחת לו את
הגולות. הוא היה עם אימא שלו בסלון כשהוא שמע את זה, והיא לא
הבינה למה הוא נהיה עצוב פתאום.
כשהוא אמר את זה לילד שרצה להיות חבר שלו, הילד שיקר ואמר שזה
לא נכון, ובהפסקה הרביץ מכות לילד השני על זה שהלשין.
זה היה אז שהוא התחיל להבין שהוא שונה.
הוא חשב לספר על זה לאימא שלו, אבל היא היתה עסוקה כל הזמן,
והוא גם לא רצה שהיא תהיה עצובה, אז הוא שתק.
כשהוא היה בתיכון הוא התחיל לחשוב על למה זה קורה לו. הוא חיפש
תשובות בספרים, אבל בשום מקום לא היה כתוב על מישהו כמוהו. הוא
רצה שיהיו לו חברים, אבל זה היה קשה כשהוא כל הזמן שמע מה הם
אומרים עליו אחרי שהוא הלך.
בשולחן לידו ישבה מישהי שמאוד מצאה חן בעיניו. היה לה שיער
בהיר וחלק, ועיניים כהות וגדולות. הוא היה יושב בבית ומנסה
לשמוע את הקול שלה בין כל הקולות, אבל היא אף פעם לא דיברה
עליו עם אף אחד.
אנשים אחרים דווקא כן דיברו. אפילו אנשים שבכלל לא הכירו אותו.
לכל אחד היה משהו להגיד. אנשים שעברו לידו ברחוב, שוחחו על
החולצה שלבש ואם היא הזכירה את החולצה שהיתה פעם לאחד מהם, או
לא. שתי בנות במסעדה התלבטו אם הוא מחכה למישהו או סתם יושב שם
ואוכל לבד, ואיזה כייף אם הן היו יכולות גם כן לאכול פיצה שלמה
בלי לדאוג לקלוריות בכלל.
בכל לילה הוא היה הולך לישון עם כאב ראש, ולפעמים גם לא הצליח
להירדם, כי היו אנשים שנשארו ערים עד מאוחר כדי לקשקש בטלפון,
וזה העיר אותו.
אחרי התיכון הוא שמח מאוד להישאר בבית כל היום ולא לצאת.
בהתחלה הוא גר אצל אימא שלו, אבל הוא שמע אותה אומרת לחברה
מהעבודה שאם הוא לא היה היא היתה יכולה להזמין את החבר שלה
לישון, והחליט לשכור לו דירה.
התוכנית שלו היתה פשוטה: אם לא יצא מהבית, לאט לאט אנשים ישכחו
אותו, ואולי גם כאב הראש הנורא שלו יחלוף סוף סוף.
בהתחלה זה עבד מצויין. הוא הזמין הכול דרך הטלפון והמחשב ומצא
עבודה שאפשר לעשות מהבית. בפעם הראשונה היה לו שקט. אף אחד לא
דיבר עליו, כי אף אחד לא הכיר אותו. מדי פעם היה איזה מישהו
מהתיכון שנזכר בו פתאום או משהו, אבל אלה בהחלט היו הפרעות
שהוא יכול היה לחיות איתן.
אבל אז זה התחיל שוב. השכנים שלו דיברו על האיש הזה, שאף פעם
לא יוצא מהבית, ועושה הכול בטלפון או באינטרנט. הם סיפרו עליו
לחברים שלהם, והם סיפרו לחברים שלהם, או לנשים שלהם, או
למאהבות שלהם, או לסתם מכרים מהעבודה. הוא הפך לסיפור הכי טוב
לספר בארוחה עסקית, או בדייט ראשון. מרצה אחד לתקשורת אפילו
הכניס את הסיפור לאחת ההרצאות שלו. הראש שלו כאב כל כך, שהוא
חשב שהוא עומד להתפוצץ.
הוא התחיל לחפש דרכים לחסום את הקולות. הוא לחץ חזק על שתי
הגבשושיות שלו מתחת לשכמות, הוא כיסה אותן בתחבושות עבות, הוא
ניסה אפילו לצרוב אותן בסכין מטבח לוהטת פעם אחת, אבל זה רק
כאב נורא ולא הביא שום תועלת.
הוא העיז והלך לרופא, וסיפר לו בפעם הראשונה את כל הסיפור,
והראה לו את הגבשושיות. הרופא אמר שאין שום בעיה, שזה מקרה
שכיח מאוד וניתן לטפל בו בקלות בעזרת  ניתוח פשוט. הוא היה
מאושר כשיצא מהמשרד של הרופא, אבל דקה אחרי זה שמע אותו אומר
לאחות "אם הקוקו הזה מגיע עוד פעם, אני מבקש שתקראי מיד
לפסיכיאטר!" ואחר כך גם נאלץ לשמוע שוב ושוב את הרופא מספר את
הסיפור לכל מי שפגש, והצחוק הרם של כל הנוכחים הכאיב לו כל כך
בתוך הראש, שלפעמים הוא פשוט התקפל על הרצפה ובכה.
הוא הרגיש שהוא באמת עומד להשתגע.
ואז לילה אחד הוא שמע אותה. עברו כבר כמה שנים מאז, אבל הוא
עדיין זכר בדיוק את הקול שלה, ואיך היה יושב לילות שלמים ומנסה
לשמוע אותה בין כל הקולות האחרים. ועכשיו היא סוף סוף דיברה.
עליו. עם מישהו אחר.
היא ישבה עם חברה והן הסתכלו בספר המחזור הישן של התיכון
והתפוצצו מצחוק. הן בדיוק הגיעו לעמוד עם התמונה שלו, וחברה
שלה אמרה-
"הי, הוא לא למד איתך בכיתה?"
"כן... ארבע שנים ולא החלפתי איתו אפילו מילה אחת. חבל."
"מה חבל?"
"אני חושבת שהייתי קצת מאוהבת בו."
"מה?! אף פעם לא אמרת על זה אפילו מילה! והיינו חברות הכי
טובות, אני מזכירה לך!"
"אני יודעת... התביישתי, הוא היה קצת מוזר כזה... טוב, זה בכל
מקרה כבר אבוד."
"למה אבוד?"
"מה זה למה? מה את חושבת, שעכשיו, אחרי כל השנים האלה הוא יגיע
פתאום בסערה, דווקא לכאן, רחוב הנביאים שלוש, לדירה הכי
מבולגנת בכל הקומה הראשונה, ויישא אותי על כפיים לעבר
האופק?!"
זה כל מה שהוא היה צריך לשמוע.