אני שונאת אותך.
או אולי אני סתם אומרת את זה כי אני לא יודעת לבטא מה שנמצא שם
בפנים, מה שמתערבב לי בנשמה. אתה יודע, כאילו יש איזה בלנדר
גדול בפנים שמערבב לי את המעיים, את הטחול ואת הריאות. וגם את
הלב, גם את הלב הוא מערבב. קורע אותו לחתיכות ומפוצץ את
הורידים ומערבב... מחבר ומדביק את כל הבפנוכו למרק גדול ושלי.
של ג'ניה. והמרק שלי זז איתי לכל מקום, גם הנשמה שלי שם במרק.
אבל היא כבר לא רק נשמה, היא חלק ממשהו גדול יותר. חלק מהמרק
שלי והיא כבר לא תוספת מקום כזה גדול, היא מפוררת, סתומה...
קטנה והיא כבר לא משפיעה. הנשמה שלי כבר לא תופסת חלק בחיים
שלי ובכל הבחירות, ההחלטות, המחשבות העמוקות... הכל נוזל לי
מהמוח, ואין. ואני יודעת שברגע שאני אפסיק לזוז, להתנועע, ברגע
שאני אפסיק לעשות את כל מה שעשיתי לפני שהתערבבתי בפנים, הכל
יישפך.
לא יודעת מאיפה, לא יודעת מתי ולמה אני יודעת את זה אבל אני
יודעת שהמרק שלי, המרק של מי שאני פשוט ינזול החוצה דרך איזשהו
חור בגוף שלי. יש מספיק, מאז שהתחלת להיות כזה יש אפילו יותר,
חורים זה לא מה שחסר לי. חסרה לי אהבה, רגש, חסרה לי הנשמה
שלי... כל המרק הזה איבד מזמן את הטעם שלו. את ההשפעה שלו
ועכשיו הוא סתם שם. כמו שקורה כשמערבבים הרבה חומרים טעימים
יחד ויוצא לך משהו טפל, משהו חסר טעם ואפרורי... זה הטעם של
המרק שלי עכשיו, לפחות ככה אני חושבת. ובכל זאת אני מתאמצת,
מתאמצת לזוז ולחשוב ולנשום ולהמשיך להיות מי שאני גם כשאני כבר
סתם מרק. מרק ועטיפה, גוף לא אמיתי ואין שם כלום, כלום מאחורי
העיניים הירוקות והעצובות. רק מרק. מרק של כל מה שהייתי פעם.
ואני מתאמצת! אני מתאמצת לשמור את המרק הזה אצלי, שלא תישפך אף
לא טיפה. אפילו שהוא לא עוזר לי יותר, הוא לא מכוון אותי ולא
שומר אותי חיה, לא באמת. למה אני מתאמצת? למה אני מנסה...
ומנסה... ומנסה... נכנסת למעגל כזה של תזוזה. של פעולה ומאמץ.
למה?
אני צריכה להפסיק לנוע. להפסיק לנשום ולהתאמץ, פשוט לשבת יום
אחד על המיטה ולהרגיש את המרק שלי נוזל דרכי... עוזב אותי. דרך
העיניים שלי, האף, הפה והאוזניים, דרך הואגינה והבטן ודרך
האצבעות ברגליים. ואז אני באמת אהיה סתם קליפה. קליפה מחייכת,
בוכה, מקנאה, ושקטה. בעיקר שקטה, שומרת הכל לעצמה, לא מגלה
שהיא סתם קליפה... אפילו מרק אין לך בפנים. את כלום.
ואם אני כבר כלום אז מה יש לי להפסיד? אז אני אלך אליך, אני
אאסוף את כל המרק שלי בקופסא קטנה ורודה עם לבבות ואתן לך. עם
פתק קטן עליה וחיוך על פני הקליפה שלי. ואתה תפתח את הקופסא
ותראה שם מרק. מרק של מה שהייתי פעם, מרק של מה שאתה יצרת ומה
שאתה הרסת. ולא תדע את זה, תמים, שה קטן... הכל בטעות. תיקח את
המרק שלי ותשתה אותו. סתם, כי ככה. כי אני אמרתי.
ואתה תשתה אותו ואז באמת תרגיש אותי. אתה תדע מה היה לי בפנים,
מה הייתי פעם ומה אני עכשיו. ואז תבוא אליי, תתחנן שאסלח לך,
שאני אחזור להיות אותה ילדה חייכנית וחמודה שהייתי פעם, ותרצה
להחזיר לי את המרק, תרצה. ולא תוכל. זהו. הרסת את זה כבר.
עכשיו אפילו את המרק שלי לקחת לעצמך. ויום אחד תסתכל ימינה
ושמאלה ותראה מראה. ותראה את עצמך במראה על הברכיים, מתחנן
ובוכה בפני בובה מתה, מחייכת בריקנות, קליפה.


3.4.03
מוקדש לאבא, רק חסר לי שהוא ידע איזה דברים הבת שלו כותבת
עליו...