השעה חמש בבוקר והזריחה כבר בעיצומה, קרני השמש הבוהקות
מבהירות את ענני העשן המכסים את המזבלה הפרטית שלי והאור
שמתחיל חודר פנימה דרך התריסים מנסה נואשות למצוא הגדרה למתחבא
מתחת לכל הבגדים והזבל הזרוקים בכל מקום - חדר, חדר הוא נזכר
וממלא את כולו בהילה צהובה, כמו הצבע של המלון.
עוד שעתיים! עוד שעתיים הקיוסקים נפתחים אני חושב לעצמי וזורק
את בדל הסיגריה מהחלון. גם סיגריות כבר לא נשארו לי הרבה, עוד
שתיים או אפילו שלוש אם מחשיבים גם את הבדלים הכמעט גמורים
שבמאפרה. אני חושב שטחנתי איזה שתי קופסאות מאתמול בערב, כולה
עברו איזה שמונה שעות מאז, אבל כשהדודה לוחצת ואין מבחנה - אני
חייב לעשן משהו, וג'ויינטים זה לא אותו הדבר,סתם בזבוז, זה לא
נכנס חזק כמו שצריך. עוד שעתיים, עוד שעתיים ויהיה בסדר,
בינתיים עוד סגריה, כוס אמו על הסרטן, הרגתי שש כמוהו בטבריה.
אז כל הלילה הרגשה מסריחה, ממש מסריחה, כמו הריח שמגיע מבחוץ
של החתול שנשרף מהסיגריה, ואני בכלל חשבתי שזה איזה תינוק
שצורח או עורב חרמן. כן, עורבים צורחים ככה שהם חרמנים. גם
כשהם לא. ככה אמרו בערוץ 8. מצבי חרמנות יכולים לגרום לחתולים
ליילל, לעורבים לצרוח ולבני אדם, אם המצב ממש קשה, להיקשר
לפירות. פעם אפילו לא הייתי מעלה את זה על הדעת אבל עכשיו,
כשהמצב כזה, הכל מקובל, אפילו מלון עם חור, קראתי את זה באיזה
ספר, מלון רך וצהוב, צהוב כמו הבוקר. כל הלילה החתול שחשבתי
שהוא עורב חרמן צווח וזעק מחוץ לחלון ואני רק חיכיתי ששבע
בבוקר יגיע והקיוסקים ייפתחו, אח"כ כשישאלו אותי, אני אגיד שהם
כל כך חמודים ואני כל כך אוהב אותם, אפילו יותר מבני אדם, ואת
הנבלות שעשו את זה - צריך לשרוף אותם בעצמם.
שבע בבוקר הגיע, אני לוקח כסף ומתלבש. אימא עוצרת אותי ליד
הדלת, היא אומרת שהיום לא כדי לצאת מהבית ואני אומר לה שאני רק
קופץ לבנק ואני כבר חוזר וברחתי לפני שהיא תספיק לשכנע אותי.
עכשיו, אחרי לילה כל כך צלול וארוך, אני לא מתכוון לוותר, אני
רק מקווה שהיא לא תכנס לחדר ותראה את המלון נוזל על השטיח. אז
יש היום פיגוע, או.קיי. אז לתל אביב אני לא אסע או לשאר
"מקומות הומי אדם", אבל מה הסיכוי שדווקא בעיר קטנה כזו, דווקא
כשאני הולך לקיוסק הערבים האלו יעשו פיגוע?, זה לא מספיק גדול,
לא מספיק משמעותי. חוץ מזה, די נמאס כבר מכל העסק הזה של
הפיגועים, זאת הייתה ממש נפילה בהסכם הזה, ארה"ב לחצה את
הממשלה כל כך חזק לקיר שהם הסכימו לחתום על הסכם שלום מקיף עם
הסתייגות אחת - הג'יהאד האסלאמי והחמאס יוכלו לבצע פיגועים
בישראל פעמיים בחודש (כדי להעלות את המורל של הפלשתינים). ולא
מספיק שההסכם הזה הוא ההפלצה הכי גדולה שהדיפלומטיה העולמית
הפליצה, הם גם שידרו את זה בשידור ישיר וביטלו בגלל זה את
"סיינפלד".
יצאתי מהבניין ופגשתי את השכן שלי סשה הרוסי, חייל של המאפייה
הרוסית בישראל, תוצרת קווקז, עוד אחד שהייתי שמח לדפוק לו כדור
בראש, אבל לא בגלל שהוא רוסי, פשוט בגלל שאני שונא אותו, בגלל
הכסף שיש לו, בגלל התפיסת-תחת שלו, בגלל הכוסיות שהוא מסתובב
איתן בזמן שאני מתעסק עם פירות, ווואלה, גם בגלל שהוא רוסי,
אשכרה השתלטו לנו על המדינה, אני כבר לא יכול לקנות בסופר אם
אני לא שולט בדזבידניה או חרשו.  אמרנו שלום קר אחד לשני ואני
קיללתי אותו בלב, אני בטוח שהוא יד אחת עם כל הערבים בקטע של
הפיגועים. בגלל שהוא רוסי, בגלל שהם רוב, בגלל שהוא מהמאפייה,
בגלל שהפיגועים כבר נהיו הרגל, זה נהיה חלק מהשגרה, אח"כ אפילו
הפכו את זה לבידור- השאהידים  הפכו סלבריטיז, מראיינים אותם
בתכניות אקטואליה עסיסיות ועיראק מממנת להם פרומואים ברמה
הוליוודית שאפילו "ארמגדון" קטן עליהם. הם מצידם מודיעים באיזה
ימים הם יעשו את הפיגועים, לפעמים אפילו זורקים רמז על גודל
המטען, אבל אף פעם לא את המקום ואנחנו, כמו עכברים בניסוי,
מסתובבים סביב עצמנו מקווים לא להיפגש עם ה"גבינה". אבל העיקר
שזה עובד- להם יש מורל ולנו יש מה לראות בפריים-טיים.
בדרכי לקיוסק, ההולכת ומתקצרת, לקראת רכישת המבחנה הנכספת
פישפשתי בארנק לראות כמה כסף יש עליי. 80 ש"ח. סכום בהחלט בלתי
מבוטל במצב של היום, מאות מובטלים היו הורגים אותי בשביל זה
וכאלה לא חסר כי אם חרא של מדינה אז חרא של כלכלה, ואם חרא של
כלכלה אז זבל של משק, ואפרופו זבל, גם זה לא חסר, ערמות של זבל
מכסות את המובטלים ברחובות ומובטלים מכסים את הרחובות כמו זבל,
על המדרכות, בכיכרות בכל חור ובכל פינה, מקבצים נדבות, אין להם
ברירה, תמיד הם ברחובות, גם בימים של הפיגועים. אח"כ כבר הפכו
את זה להימור, אנשים מהמרים בוכטות של כסף על מקום הפיגוע,
מספר ההרוגים, הפצועים וכמה מתוכם היו מובטלים, בדרך כלל זה
שבעים אחוז, השאר הם כלבים ואנשים שבמקרה יצאו לבנק או לקיוסק
או סתם עברו בשאננות.